אחת היצירות הטובות והחשובות ביותר שנכתבו על סדרת ספרי הארי פוטר ובאופן כללי טקסט מופתי, כלל לא מתמקד בהארי וחבר מרעיו. למעשה, Old Country, פרי עטה של שאלוט, הוא קרוסאובר השואל דמויות וקוי עלילה מהסדרה 'על טבעי' (Supernatural שמעתה תקרא SPN כדי לחסוך את שברון הלב והשיניים הן מהכותבת והן מהקוראות), וממזג אותן בתוך עולם המערכה של הארי פוטר.
מה הפסדתן אם/כש- לא צפיתן ב-SPN? לא הרבה. בסדרה מסתובבים האחים סאם ודין ווינצ'סטר ברחבי אמריקה כשהם נוהגים במכונית קלאסית, הורגים יצורים על-טבעיים, מסתודדים עם מלאכים ונאבקים למנוע את האפוקליפסה.
כיוון שאני רוצה לדבר בעיקר על רעיונות ופחות על תכנים (בשביל זה אתן יכולות לקרוא את הפאנפיק), אשאיר את העיסוק בעלילה לחוקרי מדיה למיניהן.
משאמרנו זאת, את הרמז הראשון לאירועי Old Country אנחנו מקבלות עוד בשם היצירה: "המולדת הישנה". מהי המולדת הישנה? המולדת ממנה היגרו המתיישבים החדשים לאמריקות, בריטניה בפרט. ואם המולדת הישנה היא בריטניה, אזי הווינצ'סטרים, שיום אחד מוצאים את עצמם מתמודדים עם ינשוף המתדפק על דלת האימפאלה, הם נציגי הארץ החדשה – אמריקה.
כמו בכתביו של קרואק והמיתוס של חופש בדמות מכונית פרטית וכביש הנמתח מחוף לחוף, אמריקה של Old Country מפוזרת במרחב. בניגוד לארץ הקוסמים של רולינג המרוכזת בשני מוקדים עיקריים (לונדון הקסומה על כל נספחיה, והוגוורטס – לידו ממוקם גם הוגסמיד), אמריקה האפלה והקשוחה מצויה בכל מקום. זאת ועוד – באמריקה הקסם שייך לכולם.
אולי לא כולם מיודעים ביחס לקיומן של רוחות רפאים, זומבים, שדי-צמתים ובאופן כללי ביחס לעובדה שהעולם הבא פעיל מאד גם בעולם הזה, אבל כל מי שרוצה בכך חופשי להצטייד בכלי זין ולהתחיל לצוד זומבים. במילים אחרות – כמו במיתוס על אמריקה שבה הרחובות מרוצפים בזהב וכל איש הוא אדון לעצמו, באמריקה הקסומה, כולם קוסמים בפוטנציה.
לא כך במולדת הישנה.
עלילת Old Country
כשיום אחד האחים ווינצ'סטר מקבלים מכתב המבשר להם על קיומה של צוואה מסתורית, השניים מוצאים את עצמם בהוגוורטס, אנגליה, ערב סיום העונה השנייה של SPN. ובעוד שסאם מתמיין לסלית'רין ונוחל חיל בלימודיו, דין מתגלה כ-ובכן. סקיב.
בניגוד לקסם באמריקה, הקסם בהארי פוטר הוא מנת חלקם של נבחרים מעטים. מעטים, ודין – כמי שנולד ללא קסם משל עצמו – אינו נמנה עליהם.
למרבה המזל, מבחינתו של דין לא מדובר בבעיה. עבורו – כפי שאפשר להבין מעצם היותו של דין צייד שדים – קסם הוא לא דבר חיובי. שד מרושע רצח את אמם של סאם ודין בינקותם ודין עצמו עוסק בפיקוח על אנשים וישויות המשתמשים בקסם שלהם לרעה. מכאן אנו למדים שקסם וכישוף בSPN ולפיכך באמריקות הוא תמיד גורם אפל, מזיק ומשבש. כך – בעוד שסאם מקדיש את זמנו ואת כישורי הלמידה שלו כדי למצוא דרכים לסייע לדין, דין, שהתמיין להפלפאף, מעביר את זמנו בשפצור המכונית שלו/
דין ווינצ'סטר. בהפלפאף.
בעבור עולם הקסמים – ורולינג בראשו – קוסם שלא יודע לקסום הוא כמו מחבת שלא יודעת למחבת או חתול שלא יודע לעשות מיאו. לכן, הדרך הטובה ביותר לומר לך שאתה חסר-תועלת וכישרון, היא להשליך אותך הישר להפלפאף. אבל דין, כאמור, לא מוטרד. יש לו מספיק דברים על הראש. שד הצמתים, איתו כרת עסקה בסיום העונה הראשונה של SPN, עומד לתבוע את חייו בפינאלה המתקרבת של העונה השנייה. בתוך שנה, דין יצטרך להקריב את עצמו, אם הוא רוצה להציל את חייו של אחיו הצעיר. אלא שדין לא לבד. עולם הקסמים אליו נקלעים האחים ווינצ'סטר הוא עולם שעמל לשקם את עצמו אחרי שנים של קרבות עקובים מדם ורבים מתלמידי הוגוורטס הם יתומים ששכלו את הוריהם במלחמה.
כפי שיודעות כל הקוראות של רולינג, בהוגוורטס, כמו בהוגוורטס, יש דרג ויש זרג:
להיות יתומים בגריפינדור זה מגניב. גאוות יחידה. גריפינדור הוא הבית שניצח במלחמה.
להיות יתומים בסלית'רין לא פשוט בכלל, אבל כולם מודעים לקושי של הסלית'רינים. מה גם שהסלית'רינים והוריהם בתוך ומחוץ לאזקבאן פועלים יחד כדי להבטיח זה את שלומו של זה.
ליתומי רייבנקלו יש אתוס של מצוינות אליו הם מחויבים. אבל מי דואג להפלפאפים?
חברת הקוסמים המסורתית, בתוך הוגוורטס ומחוצה לו, מאורגנת על פי הנאמנויות הפנימיות שלה. מערכת הנאמנויות הזו, המשמרת את עצמה זה מאות שנים, משמרת גם את האחרים שלה, את מי שכלולים בתוכה ואת מי שתפקידם לשמור על סגירותה ועל האינטגרטיביות שלה ע"י השארתם בחוץ. האחרים האלו הם ההפלפאפים (אבל לא רק הם). כך, מפה לשם ומשם לפה, דין מוצא את עצמו משמש כתחליף אח/מדריך לחבורה של הפלפאפים בודדים, מלמד אותם כיצד להחליף שמן במכונית ונתקל מדי פעם בפעם בגובלינים. אותו מין נכלולי של בנקאים, המחזיק באגרופו את גרינגוטס וכלכלת עולם הקסמים, הוא מי שאמון, ביצירתה של שאלוט, על שיפוץ טירת הוגוורטס שנפגעה במהלך הקרבות.
מיהם הגובלינים ולמה הם חשובים?
אז מיהם בעצם הגובלינים ומה הם עושים חוץ מלנהל מלחמות עקובות מדם במטרה להרדים דורות של קוסמים עתידיים בשיעוריו של פרופסור בינס? ולמה בעצם הקוסמים נהלו אתם כל כך הרבה מלחמות היסטוריות? לשאלה הזו מציעה שאלוט תשובה מעניינת.
הגובלינים בונים את הוגוורטס. הקסם שלהם מרכיב את הטירה, אבל גם מעלים אותה. הוא מאפשר לה להתקיים כיחידה אחת, אבל גם להתפרק לאינספור חדרים, אולמות וגרמי מדרגות המשוטטים בזמן ובמרחב. הגובלינים הם בנאים, הם טכנאים, הם מטיילים ויצרנים. והם מאמינים שהקוסמים צריכים לשלם להם עבור העבודה שלהם – לא סתם לגנוב אותה, כפי שקרה באירועים שהובילו למלחמות הגובלינים.
במילים אחרות: הגובלינים הם יזמים קפיטליסטים. הם אמריקאים – וכמו אמריקאים טובים, הם אוהבים את דין. לא רק מפני שדין הוא בנאי בעצמו, אלא מפני שדין הוא קוסם. אלא שהקסם של דין איננו הקסם שמתרגלים מרבית הקוסמים בטירה: הקסם של דין הוא קסם גובליני.
קסם בפוטרוורס, בSPN ובמולדת הישנה:
כבר ציינתי שמבחינת דין, קסם הוא גורם שלילי. הקסם במולדת הישנה, לעומת זאת, יכול להיות חיובי או שלילי (לכאורה, וכבר נרחיב על זה) בהתאם לשימוש שאתה עושה בו.
קחו לדוגמה את רוחות הרפאים של הוגוורטס. על פניו, מדובר בדמויות חביבות ואולי קצת מטרידות שתפקידן להפיח חיים בטירה. ניק חסר ראש, מירטל המייללת ושאר רוחות הבתים, הן לא יותר מקישוט משעשע שתפקידו להעמיק את ההיכרות שלנו עם הוגוורטס כשהן מתקילות את הארי בדרכו להתמודדויות מורכבות יותר. ואולם, מה שמשעשע או לכל היותר מעצבן מעט עבור הארי וחבריו – קוסמי המולדת הישנה, מי שנמצאים בתוך קבוצת השווים של חברת הקוסמים ולא מחוצה לה – הרבה פחות משעשע בעיני דין, בעיני ההפלפאפים ובעיני האחרים שאינם כלולים במעגל המוטבים של הקסם המסורתי.
למצוא את עצמך נופלת במדרגה חסרה, רטובה מבלון מים או סתם קורבן להתנכלות שיטתית מצד מציקן סדרתי כמו פיבס עשוי להיתפס כמשהו מבדר מצד אחד (וזו לרוב חוויה מבדחת להתבוננות ולקריאה), אבל הרבה פחות מבדר מהצד המקבל. האופן שבו הקסם הישן פועל, אומרת שאלוט, הוא לא רק פונקציה של השימוש שנעשה בו. הוא גם פונקציה מאד מובהקת של האנשים והקבוצות שמפעילים אותו ושעליהן הוא מופעל.
שאלוט ממשיכה ומעמתת בין תפיסת הקסם של SPN (להבדיל מהקסם הגובליני) לבין תפיסת הקסם הפוטריסטית:
מדוע רוחות הבתים השונות ממשיכות לרדוף את הטירה? המיתוס הרווח ביחס לקיומן של רוחות רפאים גורס כי רוחות הן בריות שהשאירו מאחוריהן עניינים לא פתורים. רוחות הרפאים בהוגוורטס – כך אנחנו למדות כאשר אנחנו זוכות להסתכל בטירה בעד עיניו של דין – אינן בהכרח ידידותיות או נעימות. הברון המגואל גורם לילדים הצעירים יותר לסיוטים. פיבס ביריון. ניק-בלי-ראש הוא רוח גרוטסקית ומזוויעה למראה וגם התקשורת אתו לא תמיד נעימה או תואמת-גיל.
רוחות הרפאים בהוגוורטס הן אנשים מבוגרים, לכל אחד מהן תסכולים ובעיות שלא נפתרו מעולם, שנותרו לרדוף חטיבה ותיכון לקוסמים.
קפיטליזם, קונפליקט וסמכות
"אולד קאונטרי" מסתיים, כמובן, בתיקון לכל המעורבים (וגם באינססט שהוא כולו פאנסרוויס מיותר). עם זאת הפאנפיק עצמו נכתב בין העונה השנייה לשלישית של SPN ונדמה לי שאי שם בין הספר השישי לשביעי של הארי פוטר. במציאות המשיכו שתי היצירות להתפתח והגם שבמקרה של ה"פ עולם המערכה היה כבר פחות או יותר מעוצב מבחינה רעיונית, עולם המערכה של SPN עבר הרבה תמורות, גלגולים ופיתוחים לפני שהגיע לידי גמר.
משאמרנו זאת, קשה שלא לשאול מה משתמע מתפיסת הקסם – הכוח המניע את היקום, הכוח שיכול לגרום לדברים לקרות או למנוע מהם לקרות, הכוח להמית או הכוח לתת חיים – של כל עולם מערכה, וכתוצאה מכך, מהי משמעות הלגיטימציה להחזיק בקסם (היינו: מי רשאי להחזיק בקסם, למה ואיך) בכל יצירה.
"על טבעי" כפי שכבר ציינתי היא סדרה אמריקאית ומחזיקה בנורמות אמריקאיות. הקסם שייך לכולם וכך גם היכולת לפקח עליו. ככל שהקסם נגיש למי שin the know, כך נגישה גם היכולת לפקח על השימוש בו. אלא שהקסם הוא גורם שלילי לכתחילה: אי אפשר לעשות בו שימוש כדי לתקן את המציאות או להתערב בה (אלא באמצעות ההשגחה העליונה – שגם היא מצטרפת לתערובת, בעונה הרביעית). אפשר להימנע ממנו, כפי שאפשר להימנע מעשיית הרע.
בהארי פוטר, לעומת זאת, קסם נחוץ כדי להתנהל בעולם. באותו אופן הוא גם מפוקח – לחיוב ולשלילה. וכשיש פיקוח, כשיש סמכות מרכזית, ישנם מוטבים וישנם נפסדים.
על הפרובלמטיות הזו שופכת Old Country אור כשהיא מחברת את שני היקומים (וכשהיא מביאה, בעצם, את האמריקנה לתוך הארי פוטר ואת הקונגרס לתוך הפרלמנט): עם כוח גדול באה גם אחריות גדולה. לא רק בנקודות ובהקשרים בהם האחריות הזו מובנת מאליה וכוח מוחלט משחית בצורה מוחלטת, אלא גם בכל ההקשרים שבהם עומדת לנו הבחירה האם להחזיק בכוח. אלו דברים שעולים גם מכתיבתה של רולינג בספרים המאוחרים יותר (בעיקר מהמשל על אוצרות המוות וגלגוליהם, שם מי שניצל הוא האח השלישי, שנמנע לכתחילה מלהחזיק בכוח), אבל הם מודגשים, ובראש ובראשונה מודגשות ההשתמעויות שלהם, אצל שאלוט.
מי שנשארים ללא סמכות ולכן אך ורק מוכפפים לסמכות, מי שנשארים ללא כוח משל עצמם, הם ההפלפאפים, הדין ווינצ'סטרים והגובלינים. הם אלו הנתונים שוב ושוב להתעמרות מצד בעלי הכוח. ובעלי הכוח האלה מצויים, מצד אחד (וכפי שאומרת לנו רולינג שוב ושוב), בסלית'רין. אבל גם בגריפינדור וברייבנקלו. הם נמצאים במשרד הקסמים. הם-הם משרד הקסמים, המתפקד כמו מנהלה ביזנטינית במקרה הטוב, וכמו תאגיד מושחת במקרה הרע. הם מצויים גם בהוגוורטס, הבנויה ומתפקדת על קסם גובליני ואשר מערכי השיעור שלה ממשיכים לצייר את הגובלינים כקמצנים, קטנוניים ומסרבים לשתף פעולה. חשוב מזה: המערכת שמפוררת את החברה הקסומה לפרגמנטים שוכנת בלב-לבה של הוגוורטס – בין אם בקסם הרוחש באבניה או בשיטת המיון שלה המהווה למעשה חלוקה לקסטות.
לכן הסיום של Old Country כרוך בתיקון: לדין האדם אבל גם לקסם הישן ולחברת הקוסמים השסועה. התיקון מצוי ביכולת, בהזדמנות, להימצא לא רק במצב של אינסטרומנטליזציה והצרכות – כאבני היסוד של החברה הנשחקות תחתיה – אלא בדו-כיווניות: בהיתפסות כמוקד הקיום של צד שני. בין אם של דין ו/או חברת הקסמים (בעבור ההפלפאפים, שהוזנחו עד לאותה נקודה), או של סאם (בעבור דין, שעד אותה נקודה הקדיש את חייו לטיפול באחיו הצעיר). תיקון של יחסי הכוחות על ידי ביזור שלהם – כי ככה עושים בקפיטליזם; שוק חופשי.
ביבליוגרפיה:
ספיידרמן. וגם עוד כלמיני דברים.