הפרטים היבשים
שם: Nexus
מחברת: Raksha
שיפ: זאנדר/אנג'ל(לוס), ספייק/באפי (ברקע)
דירוג: NC-17
אורך: 26 פרקים לא קצרים (אני מעריכה שבין 50 ל100 אלף מילה).
אזהרות: כל הנון-קון שבעולם! וביתר פירוט: אונס, עינויים ואלימות (וחוזר חלילה).
קודם כל הקדמה
בNexus נזכרתי אחרי שמצאתי את עצמי מחפשת לשווא אחרי ספרים בגזרת אונלי ג'יימס, פינת Daddy/boy. בהקשר זה כדאי לציין שלא כל כך מצאתי, וש-Nexus הוא במידה מסוימת שני הדברים האלה, אבל גם ובעיקר פי מיליון יותר טוב. אה, והוא פאנפיק. של באפי. בשיפ זאנדר/אנג'ל(וס). לא נראה לכן? באסה. מוזמנות לדלג.
עלילת הספר
זאנדר הוא… ובכן. זאנדר. לא ראיתי את הסדרה (כי למה לראות את הסדרה כשאפשר פשוט לדלג לפאנפיקים), אבל זאנדר של Nexus ושל הרבה פאנפיקים אחרים הוא גיבור שמודע בהרבה אופנים להיותו דמות משנה. הוא לא הקוטלת שערפדים וגברים נופלים לרגליה. הוא לא מושא העניין הרומנטי. הוא הידיד הטוב, היחיד בחבורה שאין לו כוחות ולמרות שיש לו קווי עלילה רומנטיים, הרבה מהפאנפיקים אודותיו נוגעים דווקא בשוליות ובלימינליות שלו (מדומיינת או אמיתית).
גם ב-Nexus זאנדר הוא מי שנדחק לצד. יש לו רגשות כלשהם כלפיי באפי, אבל ברור לו שהוא לא "הבחור הזה". מצד שני, גם אנג'ל, שאותו הוא מתיימר לדמיין לעצמו כאויב מר, מאוד מושך בעיניו. אבל למה להסתבך – לזאנדר קל יותר ונוח יותר לדמיין את עצמו כבחור סטרייט וידיד טוב, ולא לחטט בפצעים מעלי-מוגלה, בין אם זהו פצע הדחייה מבאפי או הקנאה-משיכה לבן הזוג הרומנטי שלה.
אנג'ל הוא, ובכן. ערפד. או ליתר דיוק, ערפד שנאלץ להסתובב עם מטען מעיק מאוד שנקרא "נשמה". לפני שהנשמה המציקה הזאת נכפתה עליו, אנג'ל כינה את עצמו אנג'לוס ורצח אנשים תמימים בכל רחבי אירופה לצד חברי משפחת הערפדים הקטנה והאינססטואלית שלו. היום, כאנג'ל, הוא עושה כמיטב יכולתו לכפר על חטאי העבר, והרומן שלו עם באפי הוא חלק מהתהליך המתמשך שהוא עובר בתור, אהמ, ערפד עם המון רגשות אשם שלא ממש יכול למות. אכן, אנג'ל אולי לא יכול להפוך לאנושי ולתקן את כל הנזקים שגרם לאורך מאה ומשהו שנות ערפדות, אבל הוא לגמרי יכול לגעת באנושיות ובטוב האנושי באמצעות באפי.
ואולם, צדיק ורע לו, רשע וטוב לו. אחד מתנאי הקללה של אנג'ל קובע כי ברגע שיחווה אושר אמיתי, נשמתו תתפוגג והוא יחזור להיות אנג'לוס. התנאי הזה מתגשם כשיחסי המין בין אנג'ל ובאפי גורמים לו לחוות אושר מזוקק והקללה מוסרת באחת. אנג'ל מאבד את נשמתו וחוזר להיות אנג'לוס, אימת אירופה.
לאנג'לוס יש הרבה פחות דילמות מאשר לאנג'ל. מפני שהוא שד, הוא לא באמת מוטרד מהמחשבה שהוא עשוי לפגוע במי שסביבו. אחרי הכול, אלימות וכאב הם הלחם והחמאה שלו. וכערפד, לאנג'לוס – בניגוד לאנג'ל – אין בעיה להודות שהאדם אליו הוא נמשך הוא בעצם זאנדר, הסייד-קיק החביב שנגרר אחרי הקוטלת, ולא הקוטלת עצמה.
סטייה קלה הצידה
אם Nexus היה נכתב היום, אני מאמינה שאנג'ל קרוב לוודאי היה הרבה יותר מוטרד מהעובדה שהוא שוכב עם ילדה בת 16 (או 17? לא שזה כל כך משנה כשאתה בן מאתיים פלוס). ייסורי המצפון שלו, סביר להניח, היו קשורים יותר בפערי הגילאים בינו לבין הפרטנרים הרומנטיים שלו ופחות במינו הביולוגי של מושא המשיכה הארוטית. אבל Nexus נכתב ב-2005 ובכל מקרה, מי שמוביל כאן את העלילה הוא אנג'לוס ולא אנג'ל. לאנג'לוס אין מגבלות כמו מוסר. הוא רוצה את זאנדר, הוא יכול להריח שזאנדר רוצה אותו, וכשהוא רוצה משהו, הוא פשוט לוקח.
ממרחק של כמעט עשרים שנה, מעניין בעיניי להצביע על העובדה שבזמן ש-dark-fiction (מונח שבעברית בד"כ מתורגם כ"ספרות אופל") צבר תאוצה ענקית ברומן הרומנטי ההטרוסקסואלי, עדיין מדובר במופע נדיר יחסית בפאנפיקשן, ובטרופ לא הכי נפוץ בספרות רומנטית קווירית. משאמרנו זאת, Nexus היה ונותר הביצוע היחיד שאני מסוגלת לסבול לטרופ הקונקרטי שבו גיבור אכזרי ודומיננטי חוטף את מושא תשוקתו מהרחוב (או האוניברסיטה, או בית המידות של הוריו או איפה שאתן לא רוצות), אונס אותו ובדרך גם גורם לו להתאהב בו – כי היי, כשהיינו קטנות תמיד חלמנו על האנס הכהה והמסתורי שיסחוף אותנו מעל רגלינו, יקשור אותנו בשלשלאות ויגרום לנו לגמור בשרשרת.
כמו תמיד, גם הפעם בעיניי השאלה החשובה היא: למה כאן זה עובד? למה כאן, ולא באלפי הרומנים הרומנטיים שעושים בדיוק את אותו דבר, אבל במקום לגרום לי להתמוגג מעוררים בי תחושה עזה של cringe. יש לציין שלטעמי התשובה היא די פשוטה: אנג'לוס.
כדי שהמתח בין האלימות לרומנטיקה יעבוד, נחוץ תיווך אינטנסיבי מאוד בין שני החלקים ההופכיים של הספר. התיווך הזה נחוץ לא ברמת העלילה, אלא בעיקר ברמת ההבניה הפסיכולוגית של הגיבור. אומנם, Every woman adores a Fascist אבל הפשיסט הזה צריך להיות loveable. עבור רוב הכותבות, Loveable מיתרגם, באיזושהי דרך, ל-בעל עמוד שדרה מוסרי. אנחנו צריכות להתוות לגיבור theory of mind (כלומר, תאוריית תודעה) שתאפשר לו מצד אחד לחטוף את הגיבור/ה ולהתעלל בו/ה, אבל עדיין תאפשר לו לקיים את ההבטחה המגולמת בכל רומן רומנטי, לראות אותו כסובייקט ולהתאהב בו. איך בדיוק אפשר להתאהב בחפץ, או לכל הפחות אדם שהוא פחות מסובייקט ולכן אפשר לחטוף, להשפיל ולאנוס אותו? זאת הנקודה שבה מגדל הקלפים השברירי שבונים מרבית ספרי האופל קורס בקול ענות רפה. כי התשובה היא שגיבור כזה יכול להיות או פסיכופת (ואז: לא מסוגל לאהבה), או לא-קונסיסטנטי (ולכן: לא אמין).
למרבה המזל, אנג'לוס הוא לא גיבור ממוצע. הוא אפילו לא בן-אדם. אנג'לוס הוא ערפד. אנחנו לא מצפות ממנו להיות מוסרי או לראות בני אדם (או אפילו את ילדיו הערפדים) כסובייקטים. האחרות של אנג'לוס היא כל כך מהותית, כל כך עמוקה וכל כך מדויקת שהטקסט, ליטרלי, לא יכול היה להתקיים בלעדיה. משום שהערפד הוא ההופכי של האנושי ולא מחויב להיגיון או רציונליות אנושיים, אנג'לוס יכול להיות מי שמתעלל בזאנדר אבל גם מתאהב בו. בגלל שברור לנו שאנג'לוס מחויב לאתוס שונה לחלוטין – הן מזה שלנו, הן מזה של זאנדר – אנג'לוס יכול להיות מי שרואה בבן האנוש שחטף אובייקט, אבל גם מתייחס אליו כסובייקט.
אבל בחזרה לעלילה
כיוון שאנג'לוס הוא באופן די בסיסי חתיכת שמוק, הוא נהנה להתעלל בזאנדר. ראשית כל הוא מתחזה לאנג'לס ומתוודה על העניין שלו בנער. לאחר מכן – אחרי סצנה שבה הם מקיימים יחסי-מין בסמטה – הוא חושף את זהותו האמיתית, משפיל את זאנדר ומספר לו שאנג'ל לא היה מתעניין בו בחיים. לבסוף, אחרי שזאנדר מתרתח, הוא מכה אותו, מעלף אותו ולוקח אותו איתו, לאחוזה.
זאנדר, כמובן, מסרב לשתף פעולה. אנג'לוס הוא לא אנג'ל, ואין לו שום קראש על אנג'לוס. בדיוק להיפך. למרות שהשניים זהים זה לזה כשתי טיפות מים, את אנג'ל זאנדר מעריך ואולי אפילו מחבב. אנג'לוס לעומת זאת…
אנג'לוס גורם לו להרגיש דברים.
50 גוונים של נון-קון
בהקשר זה, אני חייבת להודות ש-your body says yes even if your mouth says no הוא לא מהטרופים החביבים עליי. לרוב (כולל במקרה הנוכחי) מדובר בניסיון להצדיק ולספק היגיון לנון-קון. הרי אם הגיבור נהנה ממה שעובר עליו, הוא לא באמת סובל, לא באמת עובר אובייקטיפיקציה וזה לא באמת נון-קון. על כך אין לי כי אם לומר: חברות יקרות, צר לי לאכזב אתכן, אבל גם ב-Nexus וגם בכל יצירה אחרת שמשתמשת בתירוץ הזה, זה באמת נון-קון. ההבדל בין Nexus למרבית חבריו נעוץ בכך שכאן, הטרופ לא משמש כדי לנסות להאיר ולהמתיק איכשהו את מערכת היחסים, אלא כפשוטו. זאנדר הוא נער חרמן, כל משב רוח ענוג גורם לזין שלו לעמוד. הוא עובר התעללות בידי אדם שהוא מוצא מאוד מאוד מושך, וגם אם האלימות וההשפלה מקטינים וכואבים, המגע המיני כשלעצמו מדליק אותו.
במילים אחרות – משום שהוא לא צריך להצדיק את דמותו המוסרית של אנג'לוס – הטקסט מכיר בקיומו של קונפליקט ומנצל את הקונפליקט כדי לבנות את המתח המיני והרומנטי.
כתבתי, בתגובה להערה של גלי וינרב (שבתורה הושמעה בתגובה לביקורת על טקסט שמכיל נון-קון), ש:
"לטעמי, הבעיה [בספרות אופל] איננה שמישהי חס וחלילה תחשוב שמגניב להיחטף ובסדר לשאת אותה לאישה כדי ליהנות מחסדיה. במקרה הזה ההפרדה בין מציאות לפנטזיה מאוד ברורה. הבעיה מתחילה כשהפנטזיה משמשת כדי לתת אישוש להנחות בעייתיות שכן מונחות במציאות. נניח, שתפקידם העיקרי של יחסי מין הוא לענג את הפרטנר הדומיננטי (בדרך כלל הגבר, ואם את נכשלת לרקוד לנגינת המבט הגברי, את פחות נשית), או שבתולין הם אינדיקציה למוסריות (ולהיפך: הנאה ממין מצביעה על פגם מוסרי)."
הבעיה שלי עם ספרות אופל, כפי שניתן להבין, איננה עצם העובדה שהיא משקרת לקורא, אלא סוג הטרופים לגביהם היא משקרת ורמת הקשר שלהם למציאות. ואם לחדד, כשאנחנו בונות מפת משמעות אינטרסובייקטיבית, כולנו יכולות להסכים על כך ש"חטיפה", "התעללות" ו-"אונס", הם אקטים שמצויים הרחק הרחק בקצה ה"רע" של הספקטרום. לעומת זאת, כשאנחנו לוקחות אקטים כמו "מין מתוך שינה שלא בהסכמה", ומספרות אותם במסגרת סיפורים שמאירים עליהם באור חיובי, אנחנו גוררות אותם, אפילו בלי להתכוון, קצת יותר לתוך הקונצנזוס. לשון אחרת, אנחנו לא יכולות להפוך נון-קון לקון, אבל אנחנו בהחלט עשויות לעדן ולהמתיק את הדאב-קון. אפילו מבלי להתכוון לזה.
מהבחינה הזאת, מה שאני אוהבת ב-Nexus זו קודם כל העובדה שהוא לא מנסה לשקר אותי או להוליך אותי בכחש. אנג'לוס הוא חתיכת מניאק ואני לא מכירה אף קוראת שתחלוק עליי. אפילו זאנדר יודע שהמאהב שלו דפוק בשכל ומה שקורה לו לא קביל ולא הגיוני בשום עולם שעבר את עידן האבן.
אבל זה לא כל מה שאני אוהבת בטקסט (זאת רק האפולוגטיקה הארוכה שמסבירה למה אני מסוגלת להנות ממנו כל כך לכתחילה). בעיניי, הנקודה הכי משמעותית ב-Nexus זה שהוא פשוט כתוב כל כך, אבל כל כך טוב.
רק דברים טובים
כחובבת הז'אנר התלוננתי לא מעט על איכות הכתיבה של ספרי M/M ואני משערת שאמשיך להתלונן גם בשנים לבוא. כניסת התחום למיינסטרים הספרותי, שנציגתו הבולטת היא אמאזון (ובעיקר מערך המכירות וההפצה של אמאזון), לא מיטיבה עם הרומאנס הקווירי (וגם לא עם אף ז'אנר ספרותי אחר). גם השפעות מכיוון המדיה החברתית, שהרגילה אותנו לקרוא פוסטים במקום ספרות ובעקבותיה הפכה הכתיבה בגוף ראשון לברירת מחדל של ז'אנרים רבים, לא מיטיבה עם עולם הספרות. אני מודעת לדברים האלה כבר הרבה זמן, אבל רק כשחזרתי פתאום ל-Nexus מצאתי את עצמי חושבת עד כמה הבחירה לספר סיפורים בגוף ראשון היא בחירה עצלנית. בגוף ראשון אין מבע משולב. בגוף ראשון אין מבע עקיף. בגוף ראשון אין דילוג בין נקודות מבט.
Nexus הוא מופת של כתיבה יעילה, אינטליגנטית ומדויקת. כתיבה שמספרת סיפור ומשתמשת בכל הכלים הספרותיים הנכונים כדי לאפיין את הדמויות, ליצוק היגיון בפעולות שלהן ולהנהיר את הלך המחשבה שלהן לקורא. תענוג לקרוא אותו.
מה עוד?
זאת הנקודה שבה אני סוגשל רוצה להגיד משהו על קינק. כי אין ספק ש-Nexus הוא סיפור על קינק (בפרט: DDlb). אומנם, הניסיון שלי למצוא כתיבה פנומנולוגית על קינק לא צלח, אבל במידה רבה נראה לי שפאנפיקשן וטרופים בפאנפיקשן הם הדבר הקרוב ביותר שיש (למיטב ידיעתי) לפנומנולוגיה כזאת. אבל זו באמת הערה בשולי הדברים.
לבסוף – ונראה לי שזאת תמיד השאלה המתבקשת מכתיבה על נון-קון (ומן הסתם מקריאת נון-קון) – אני מוכרחה לתהות לא רק איך נון-קון עובד, אלא למה הוא עובד? למה זה מה שמושך אותנו או לפחות רבות מאתנו לכתחילה. כשמקרה המבחן שלי הוא Nexus התשובה היא שהיצירה פשוט כתובה טוב. אבל לא פחות חשוב מזה: הנון-קון אינהרנטי לכל האופנים שבהם Nexus כתוב היטב, מאופיין היטב, מדבר (ברגישות וחוכמה) עם המקור הטלוויזיוני שלו, וכמובן, אינהרנטי לסיפור שהוא מספר על בני-אדם, על אנושיות, על טוב ורוע. אני לא בטוחה שיש בדבר הזה, כשלעצמו, להסביר מה הופך נון-קון למדליק (כאן ובהקשרים אחרים). אני כן חושבת ש-Nexus מציג אפשרות לקרוא על נון-קון ולהנות מרומאנס נון-קונצנזואלי בלי לשבור את המוח.
קראו (כמובן) על אחריותכן.