Heart in Hand – סקירה

הפרטים היבשים:

שם: Heart in Hand

מחברת: salifiable

אורך: 130383 מילים

Heart in Hand התחיל את דרכו בתור Hockey!RPF – כלומר, פאנפיק שגיבוריו הם שחקני הוקי אמיתיים. הסיבה שאני בכלל יודעת את זה, היא שמספר שנים אחרי שקראתי את הספר לראשונה, התחלתי לקרוא פאנפיקים על הוקי ונתקלתי בגרסת הפאנפיק. השורה התחתונה? מדובר בספר לכל דבר ועניין, וגם אם אתן לא מכירות את הפאנדום עליו הוא מבוסס (ליגת הNHL? אם אפשר לקרוא לזה פאנדום), לא תהיה לכן שום בעיה לקרוא את הספר.

עלילת הספר

Heart in Hand מגולל את סיפורו של דאריל קולטון – שחקן ההוקי הטוב ביותר בימינו (או, הבה נאמר, עד לפני מספר שנים…?). דאריל הוא טיפוס לחוץ, עוקצני, ו-אין דרך טובה יותר להגיד את זה: אנאלי מאוד. אחרי שבמשך רוב השנה הוא קורע את התחת בליגה, הקיץ שלו מוקדש לאימונים מפרכים; אין לו ממש חוש הומור (לפחות לא כזה שהוא חולק עם העולם), הוא לא יוצא לדייטים, ולצד תפריט מבאס, אין לו ממש חיים מחוץ למשחק. דאריל אוכל הוקי, נושם הוקי וחי הוקי – וזה בערך כל מה שהוא עושה. זה מה שאתה צריך לעשות אם אתה רוצה להיות הכי טוב בעולם.

יום אחד, במהלך מפגש יחצ"ני עם ילדים לרגל פתיחת אצטדיון חדש, נכנס לחייו של דאריל השחקן הכי מעצבן בליגה (ולא במקרה, אולי השחקן היחיד שמשתווה ברמתו לדאריל).

אלקסיי קוזנצוב הוא… בערך ההיפך מדאריל. הוא לא מפסיק להשמיע בדיחות אידיוטיות, הוא אף פעם לא רציני, הוא אוכל כמו חזיר, ובניגוד לדאריל, נער הזהב של עולם ההוקי שמתחזק תדמית מושלמת, קוזנצוב משחק הוקי מלוכלך, מתקל יריבים על ימין ועל שמאל, מקלל, ובאופן כללי רכש לעצמו מוניטין שלילי. קוזנצוב, שנוכחותו מפתיעה את דאריל, ניגש אליו בסוף המפגש עם הילדים – כשלעצמה סצנה מתוקה ומשעשעת – ומבקש ממנו לאמן אותו להיות ווינר. דאריל תמיד מנצח, הוא תמיד משתפר מעונה לעונה. כנראה שהוא יודע מה הוא עושה. קוזנצוב רוצה גם.

דאריל, כצפוי, לא בדיוק מתלהב מהבקשה הזו. הוא פחות מוטרד מההצעה לאמן יריב שבסופו של דבר יתחרה מולו, הוא פשוט… לא סובל את האישיות של קוזנצוב. הבחור לא מסוגל להיות רציני, ודאריל, שלוקח כל היבט בחייו ברצינות תהומית, מוצא את ההתנהגות שלו בלתי-נסבלת בעליל. אבל קוזנצוב מתעקש, אנשי היח"צ של הקבוצה טוענים שזה נראה טוב, ואם זה לא מספיק, אחותו הקטנה של דאריל, שמיודדת עם כל חברי הקבוצה, מודיעה לו שאם לא יסכים לאמן את אלקסיי קוזנצוב, היא מתכוונת לאמלל את חייו כל העונה הבאה.

דאריל נשבר ומסכים.

כצפוי, כששני השחקנים הבכירים בליגה מתאמנים ביחד, גם המעריצים וגם התקשורת מתחילים לשים לב. הזירה מתמלאת צופים בזמן האימון, ולא חולף זמן רב לפני שדאריל וקוזנצוב מקבלים פנייה מערוץ טלוויזיה. הערוץ מעוניין לצלם את האימונים ביניהם ואז להמשיך לעקוב אחריהם במהלך העונה במטרה ליצור סדרת טלוויזיה שתשפוך אור על חייהם של שחקני הוקי מקצוענים. ובזמן שקוזנצוב חושב שזה רעיון נהדר, דאריל לא יכול שלא להתחלחל.  להפתעתו (אבל לא להפתעתנו), כל העולם ואשתו תומכים ברעיון. זה טוב לקבוצה. זה טוב להוקי. זה טוב לדאריל.

בצר לו, דאריל שוב מסכים.

למרות שהם ממש לא חברים, ודאריל ממשיך להתעצבן מכל השטויות של קוזנצוב, מערכת היחסים ביניהם גולשת לסוג של שגרה. הם מתאמנים, דאריל לומד להתרגל לנוכחות המצלמות בחייו ולהתעלם מהשטויות של קוזנצוב. הכול טוב. עד ההתערבות. כשקוזנצוב מתרברב שהוא הולך להבקיע שישה גולים במשחק הבא, אחרי אימון שלם שבו עלה לדאריל על העצבים, דאריל מציע לו את ההתערבות הבאה. אם קוזנצוב יצליח מתישהו לבצע את הבלתי-אפשרי, דאריל ישכב איתו.

כיצד אמור דאריל המסכן לדעת שמדובר בנבואה שתגשים את עצמה? (אם הוא רק היה יודע שהוא חי בפאנפיק. אבל אני סוטה מהנושא. אהמ).

מחשבות על הטקסט ואולי גם קצת ספוילרים 

יש המון דברים שאני אוהבת בספר הזה, אבל בגלל שעצרנו במפגש המיני בין דאריל לקוזנצוב, בואו נמשיך משם.

בפעם הראשונה שהמלצתי על הסיפור, התלבטתי איך והאם להזכיר את העובדה שבסצנת הסקס הגרפית הכמעט-יחידה בספר יש נון-קון (קיצור של nonconsensual. כלומר, סקס שלא בהסכמה). מספר שנים חלפו, והיום, בקריאה תשיעית או עשירית, אני די בטוחה שאולי מדובר באי-הבנה ענקית, מלווה באי-נעימות ענקית, אבל לא בנון-קון. הסיבה שראיתי כאן נון-קון היא היותו של הטרופ, בו אחד הגיבורים נדחק איכשהו לפינה ונאלץ לקיים יחסי מין עם הגיבור השני, נפוץ כל כך, שגם סצנה שכל הסקס בה נעשה בהסכמה, מתחילה להיקרא כנון-קון.

הפסינציה סביב נון-קון בספרות רומנטית היא נושא שאליו אני חוזרת לא מעט לאורך השנים, ואם לדייק: האופן שבו רומנטיקה ומערכות יחסים רומנטיות נולדות מתוך אקטים אלימים/שיש בהם כפייה. בגדול, אני חושדת שרומנטיקה הרבה פעמים מומשגת ומגולמת על ידי נרטיבים אלימים, מפני שהמציאות אלימה. לפיכך נשאלת השאלה האם האלימות ברומאנס מיופה משום שרומנטיקה היא ז'אנר שמציג אידיאליזציה של המציאות (ולכן גם הנון-קון עובר איזשהי טרנספורמציה שמסגננת אותו. אחרי הכול, אנחנו רוצות שהפנטזיה תשקף את הדבר האמיתי, אחרת איך תיגע בנו ובחוויות שלנו?), או שאולי האלימות המסוגננת היא-היא הליבה הפנטסטית שמייצרת את המתח המיני והרומנטי. אחרי הכול, במציאות אנחנו בד"כ מתאהבות באנשים שנעים לנו איתם (או לפחות: משלות את עצמנו שנעים לנו איתם. כשלא זה המצב, בדרך כלל מדובר במערכות יחסים רעילות. אבל מן הסתם, לא אלה מערכות היחסים שהרומאנס, לפחות ברמה פורמלית, מבקש לתאר). במילים אחרות – איך זה שהפנטזיות הרומנטיות של קרוב לחמישים אחוז מהאוכלוסייה מפלרטטות עם צורות כאלה ואחרות של אלימות?

אלימות רומנטית אפשר לכתוב היטב ואפשר לכתוב גרוע, אבל הדבר שיותר נדיר למצוא הוא יצירות שמבודדות את המומנט הרומנטי בתוך הרגע האלים (ובואו נדמיין לרגע שהרגע האלים הוא הנון-קון), מנטרלות אותו ועדיין משמרות את הדבר הזה שהוא מושך/רומנטי/מדליק. מפני שהאלימות, כאמור, לא מדליקה כשלעצמה. אף אחת לא באה לקרוא על אונס. היא מדליקה בסטינג מאוד מסוים. כשהיא מייצרת מתח: כשהיא מאפשרת לנו, בפנטזיה, להתענג על הסימפטום מבלי לכלות אותו ואת עצמנו. זהו אומנם תעלול ספרותי – אבל תעלול מוצלח ואפקטיבי. והוא אפילו יותר מוצלח כשהוא לא המסומן הראשון בשרשרת מסומנים שהופכת בסופו של דבר לאלימות בפועל.

אז אחרי ששוב מצאתי סיבה לדבר איתכם בלאקאניאנית (סליחה, רוב סליחות), בחזרה לHeart in Hand ולעלילות דאריל וקוזנצוב.

Enemies to Lovers

אחד הדברים שניסיתי לברר כשביקשתי המלצות על ספרי יריבים לאוהבים, הוא איך קוראות ממשיגות לעצמן את הטרופ. כשלעצמי, אני מרגישה שהרבה פעמים הבחירה דווקא בנרטיב הספציפי הזה מייצרת סיפור שעלול להיות מאוד שבלוני או לחילופין, כזה שלפחות באופן אישי, הייתי מתקשה לתאר כ"אויבים לאוהבים". אחרי הכל, לא משנה כמה פעמים נטען שאהבה ושנאה הם שני צדדים של אותו המטבע, כתיבת יריבים לאוהבים מצריך יצירת סיטואציה שיש בה אנטגוניזם מאוד עמוק, אבל גם פתח לתיקון. במילים אחרות – הפגיעה או האנטגוניזם שבבסיס היריבות חייבים להיכתב בצורה מאוד זהירה ומיומנת. לא בכדי אחד השיפים המוכרים ביותר שעושים שימוש בטרופ הזה הוא הארי/דראקו. מערכת היחסים הרי כתובה כבר בטקסט – כל מה שהכותבת צריכה לעשות זה לגשר על הפערים בין הגיבורים.

היריבות בין דאריל לקוזנצוב כשמה כן היא – יריבות. דאריל לא שונא את קוזנצוב (וקוזנצוב לא ממש שונא אף אחד). הוא כן מוצא את קוזנצוב מאוד מאוד מעצבן. לכתוב דמויות מעצבנות אך חביבות זה לא פשוט בכלל. salifiable עושה את זה בהצלחה יתירה. באופן אישי, כנראה שראיתי הרבה מעצמי בהתנהלות של קוזנצוב. הוא לא עצבן אותי. אבל אובייקטיבית, בטח כשהצד השני הוא מישהו כמו דאריל – הוא מעצבן. מאוד.

נקודה מרתקת נוספת היא האופן שבו הטקסט מודע למגרש שהוא משחק בו, ומנצל את זה. בדיוק אתמול שאלה אותי חברה איך צ'אטGPT מתמודד עם אתגרים כמו כתיבת פאנפיקים. אחת התשובות היא שהכלי הזה מבודד רגעי מפתח שחוזרים על עצמם בהרבה טקסטים. זה אומר, למשל, שאם תבקשו ממנו לכתוב לכם פאנפיק של הארי/דראקו, דראקו תמיד ידע לכנות את הארי בשם "פוטר", לגשת אליו וללחוץ לו (או לפחות לבקש) ללחוץ לו את היד. Heart in Hand נכתב כמובן על ידי בינה אנושית, בתקופה שלא היה בה ChatGPT, ועדיין, בעיניי הוא ממחיש במידה רבה איך בינה אנושית פועלת בתוך וביחס להבנה שהיא מספרת סיפור. ואם לחדד: Heart in Hand יודע שהוא מספר סיפור, שהסיפור הזה מסופר גם בעוד אופנים, בתוך הטקסט, והגיבורים שלו מתנהלים בידיעה שהם נצפים על ידי העולם – שגם הוא בתורו מספר אותם.

מה שאני מנסה לומר, אני מניחה, הוא שדאריל וקוזנצוב הם לא באמת יריבים במובן המסורתי שאנחנו חושבות עליו כשאנחנו מזכירות את הטרופ. אין ביניהם דם רע או שנאה יוקדת. אבל הם בהחלט מוצגים ככאלה על ידי המדיה, והם ללא ספק מודעים לאופן שבו מערכת היחסים ביניהם מומשגת וערוכה.

מבחינה זו, Heart in Hand הוא סיפור על לספר סיפור (כפי שמזכירה לנו salifiable באופן חד-משמעי באמצעות תוכנית הריאליטי שמצולמת ברקע), ועל להיות מסופרים כסיפור. סיפור על איך טרופים עובדים, ואיך אנשים מוצאים את עצמם מכוננים על ידם – מרצון או שלא מרצון. לסוגיה הזו מוקדש גם חלק השני של הטקסט-

אזהרת ספוילר

..

.

שבו צלמי פפראצי מוציאים את קוזנצוב מהארון, ושוב מכריחים את כל המעורבים בעניין לספר את עצמם ואת הסיטואציה מחדש.

 אז האם קוזנצוב שובר את התבנית ויוצא מתוך הסיפור שלו, או בעצם בוחר לספר טרופ אחר? (אני מניחה שמבחינת קוזנצוב ודאריל התשובה מובנת מאליה, אבל כקוראות, הפרשנות השנייה גם יותר מעניינת, וגם מתקבלת כתוצאה מפרספקטיבה הרבה יותר רחבה)..

.

.

סוף אזהרת ספוילר.

השורה התחתונה

כך או כך, רק במקרה שזה לא היה ברור עד עכשיו, Heart in Hand הוא אחלה ספר ומומלץ מאוד לכל חובבת M/M או רומאנס בכלל. הוא משעשע, הוא אינטליגנטי, הוא אמין ויש בו דמויות נהדרות שכיף לקרוא.