מצד אחד, ההנחה שספר או טקסט העונה על דרישות א', ב' וג', הוא ספר טוב, בהכרח מעלה את השאלה מהן הדרישות האלה ומי בכלל קובע אותן? אני? אתן? הסתמכות על קאנון מסוים? (קאנון: "קובץ של יצירות אשר ישנה הסכמה רחבה כי הן מייצגות תחום דעת מסוים או נקשרות תחת הגדרה אחידה" – ויקי).  מצד שני, אותה שאלה עולה כשאנחנו קובעות שטקסט טוב הוא מה שהקהל תופס כטקסט טוב. כלומר – כשאנחנו קובעות שאם הרבה אנשים חושבים שספר מסוים הוא טוב, פירוש הדבר הוא כי ספר זה הוא אמנם ספר מוצלח.

ככלות הכל, לא בהכרח נולדנו עם משיכה לסוג מסוים של יצירות. אנחנו נחשפות בהדרגה והרבה פעמים באופן מבוקר (למשל: על ידי מערכת החינוך), ליצירות שאנחנו מתבקשים לראות בהן יצירות "טובות". נאמר לנו מראש שא', ב' ו-ג' זה טוב, ו-1, 2, ו-3 זה רע. איך נעצב תפיסה משלנו? לכן, בעיני הגישה הטובה ביותר לפירוק, ניתוח ושכתוב טקסטים, היא יציאה מנקודת הנחה שטקסטים ממלאים תפקיד: כל ספר מיועד לעניין קהל מסוים, כתוב כדי לעורר רגשות מסוימים, ובאותה מידה – קוראים מחונכים להגיב לדחיפות (nudges) מצד הכותבת. אם את רוצה לכתוב טקסט שעובד, כדאי שתעשי כך, כך וכך. 

אם תכשלי לעשות את הדברים האלה – התגובות לא יהיו התגובות שכיוונת אליהן. כתיבה מבפנים החוצה מיועדת לסייע לך להגדיר את המסר שלך בצורה הטובה ביותר, לחדד אותו ולהעלות אותו על הדף – בין את כותבת רומאנס המעוניינת לגרום לקוראות שלך להתאהב בגיבורי הספר ביחד איתך, מחבר מאמר אקדמי שתפקידו להציג רצף לוגי של טענות ולהוביל את הקורא למסקנה מתבקשת, או סטודנטית המעוניינת לשפר את סיכוייה לקבל ציון גבוה.