הפרטים היבשים:
מחברות: ליסה הנרי, J. A. Rock
205 עמודים, מצוי בקינדל אנלימיטד ולדעתי גם באודיבל.
לשם מה התכנסנו כאן היום?
באנגליה של תקופת העוצרות (ריג'נסי בלעז), עבר תיקון לחוק שתפקידו לאפשר לגברים להינשא לגברים. סדרת Lords of Bucknall Club מאת ליסה הנרי וג'יי. איי. רוק מטפלת במגוון הסיטואציות הרומנטיות שמתרחשות כתוצאה מהשילוב בין רומנטיקה קווירית לאוסטין.
ההמצאה הזו, יש לציין, לא חדשה, לעיבוד של הנרי ורוק קדמה סדרת רג'נסי בחלל של לאנגלי, אבל הטייק הנוכחי ריאליסטי יותר, חמוד יותר ואינטליגנטי יותר.
עלילת הספר
הארטוול תמיד ידע שהוא הולך להתחתן עם בקה. הוא לא רוצה להתחתן איתה, כן? אבל היא החברה הכי טובה שלו. יש ביניהם הבנה, הם אוהבים זה את זו, וגם אם הקשר ביניהם לעולם לא יהיה מופת לאהבה זוגית ורומנטית, הארטוול הוא בן יחיד וחייב להביא צאצאים. אין לו באמת ברירה.
וורי – וורינגטון – הוא אחיה הצעיר של בקה. כן, האח הצעיר והמעצבן הזה, שתמיד נגרר אחריכם, רוצה תשומת לב, ומוכן לעשות הכל כדי שתכללו אותו במשחקים שלכם. הארטוול מחבב אותו, כמובן – כמו שמחבבים כלבלב חמוד.
למרות שתקציר הספר רומז שהארטוול אץ-רץ מתחת לחופה בגלל שאבא שלו מאיים למנוע ממנו גישה להון המשפחתי, המציאות הספרותית של וורי והארטוול קצת יותר מורכבת. אף על פי שבסדרה, הנרי ורוק מציגות עולם שבו גברים רשאים להינשא לגברים, הרי שסוג הנישואין הזה מיועד לבנים שניים, במטרה לצמצם תחרות על ירושה מוגבלת. גם וורי וגם הארטוול הם בנים יורשים – לכן הם מצופים להינשא לנשים ולהמשיך את שם המשפחה.
על מה כל הדרמה?
הקונפליקט מגיע בדמותו של לורד בלפור – איש החברה הגבוהה וגבר שבגברים – שמבחין פתאום בוורי. אחרי שנים שבהם התייחסו אליו כאל מטרד חמוד, לורד בלפור גורם לוורי להרגיש חשוב, מעניין ו…כן. נחשק. וורי אולי לא מתכנן להינשא לגבר, אבל זה לא אומר שאסור לו להסתחרר מתשומת הלב שאציל מבוגר ומנוסה יותר מרעיף עליו.
בנקודה הזאת קורה מה שכולנו מצפות שיקרה: הארטוול נזכר שהוא בעצם מחבב את וורי, בתור יותר מהאח הקטן של-, וכשוורי מתמודד עם איום בסחיטה, העניינים מסתבכים.
עד כאן הרבה יותר מדי מהעלילה – להגנתי יאמר שהכל מצוין בתקציר!
מה אהבתי?
להנרי, ואולי גם לרוק (שאני פחות מכירה) יש כישרון מיוחד לקחת סיטואציות מורכבות ולשבור אותן לחלקים קטנים יותר, לא בהכרח ניתנים-יותר-לעיכול, אבל כאלה שעשויים מחומרי היומיום שלנו. כשאני קוראת את הנרי אני מרגישה שאני קוראת על אנשים עם אמיתיים, עם מורכבויות אמיתיות וקונפליקטים אמיתיים, ולא רק מי שנזרקו לטרופ רומנטי, פשוט כי זה מה שהתחשק לכותבת לספר לנו.
כיאה לאנשים אמיתיים, הגיבורים של הנרי לא חיים במלודרמה (למרות שלפעמים הם מוצאים את עצמם מתנהלים בצורה דרמטית ומתמודדים עם סיטואציות מלודרמטיות). הם מחושבים, זהירים, יש להם תחומי עניין משונים (וורי למשל אוהב מאוד בעלי חיים ולא מהסס לחפור להארטוול ולאחותו על ארבע הקיבות של הפרה), והם לכל הפחות מנסים לעשות את הדבר הנכון – למיטב הבנתם.
את כל הדברים האלה אפשר לסכם, במידה רבה, כמסוגלות לרפלקציה. התבוננות עצמית. הן של הכותבות, הן של הדמויות על עצמן. וורי והארטוול מודעים לגבולות הגזרה שבה הם כתובים. לכך רומז גם הרומן האירוטי השערורייתי שמבליח מדי פעם מבין השורות – אותו ספר שכולם קוראים בו וכולם מכחישים את עצם קיומו – ומתניע את גלגלי השערוריה ברומן.
הקריאה ברומן הרומנטי (שיכול להיות באותה מידה A Husband for Hartwell) מעצבת את היחס לאחרים ולעצמי: היא מאפשרת לנו ללעוג לקלישאות המגוחכות של הז'אנר, אבל גם להשתמש בהן ולהתענג עליהן.
וכאן אני מגיעה למה שאני הכי אוהבת אצל הנרי: בגלל שהגיבורים שלה מורכבים יותר מהגיבור הרומנטי הממוצע, בגלל שהם מסוגלים לרפלקציה וכתוצאה מכך, מצליחים לשים לב, גם אם באיחור, מתי הם עומדים לטבוע בים של קלישאות, הם גם יכולים להרשות לעצמם להראות פגיעות. להיות מי שעושים את הדבר הלא-נכון והלא בהכרח מקובל חברתית, בדיוק כמו הקוראת מצידו השני של הדף שמאמצת את קריאת הרומאנס וגאה בו, לא רק מתביישת.
משאמרתי זאת…
היו גם דברים שפחות אהבתי
למשל: הקצב האיטי והשחיקה הנחושה של כל מה שעשוי להיות שיא רומנטי, דרמטי או אנגסטי.
כן, הבנתי. אנחנו לא ברומן רומנטי (חוץ מזה שאנחנו לגמרי כן!). לפעמים מותר ואף רצוי להגדיש את הסאה מרוב אהבה.
לסיכום
הנרי כבר כתבה ספרים טובים יותר (לגבי רוק אין לי מושג), אבל מדובר בספר חמוד להפליא וכדאי לכן לקרוא אותו.