צופיה, צעירה דתיה מבית טוב, מוצאת את עצמה גרושה בגיל 21. הסיבה לגירושין – היא פשוט לא מסוגלת לקיים יחסי-מין. אבל בגלל שמדובר בנושא רגיש, על אחת כמה וכמה בחברה שצופיה מגיעה ממנה, היא לא מסוגלת לבקש עזרה, לא כל שכן לקבל מענה מותאם. התוצאה: צופיה בטוחה שהיא פגומה, והתחושה הזו רק מתחזקת בכל פעם שהיא נאלצת לסרב לעוד הצעת שידוך.
כיוון שאיננה מוצאת עוד את מקומה בעולם הדתי, צופיה עושה כמיטב יכולתה לשגשג בעולם החילוני. היא עובדת במלצרות, נערכת לפסיכומטרי ומתכננת לעצמה עתיד שאמנם לא יהיו בו בעל וילדים, אבל יש בו חברות, קריירה וסיפוק אישי ומקצועי.
לחייה של צופיה נכנס ארז – בנו של הבעלים בבית הקפה. ארז, שנדלק על צופיה ממבט ראשון, נמשך לשילוב המקסים שבין בגרות ותמימות שהוא רואה בצופייה. למרות שהוא תופס את עצמו כמי שלא בשל למחויבות, ולמרות שצופיה מבהירה שהיא לא מעוניינת בקשר רומנטי, קשה לו להתרחק ממנה. הוא לא לוחץ (וזה הדבר הראשון שאהבתי בספר), אבל הוא מעמיד את עצמו לרשות צופיה, מסייע לה, ולאט לאט מפשיר את החומות שבהן היא מקיפה את עצמה.
באופן צפוי, הקשר בין ארז לצופיה מעמיק לאיטו. הם לומדים להכיר זה את זה, ארז חושף עוד ועוד מהסודות שצופיה מתאמצת כל כך להסתיר ממנו, ובתהליך של גילוי ולמידה הדדית, מבררים מה נכון להם בתור זוג מעורב (דתיה וחילוני), מה הקצב המתאים להם במיטה ומחוצה לה, ממה הם נהנים, ואיך הם יכולים להיות ביחד למרות כל המכשולים המובנים מאליהם.
ההיפך ממערכת יחסים רעילה
בפוסטים רבים, כאן ובמיוחד באינסטגרם, אני מרבה להתלונן על דמות הגיבור הרומנטי הממוצע. אין ספק שהדברים הולכים ומשתפרים, אבל עוד מנעוריי מלווה אותי דמות הפיראט הפרימט שאונס את הבחורה שלו מרוב אהבה. אם בגיל 15 עלילות מהסוג הנ"ל עוד החליקו לי בגרון, בגיל 38 אני מחפשת טקסטים בלי מערכות יחסים רעילות, ובמיוחד: ספרים שלא מנסים להציג מערכות יחסים רעילות כמשהו רומנטי.
"מבעד לכאב" יושב בדיוק על המשבצת הזו, ואני חושדת שגם נכתב מתוך מודעות לכל הטרופים הבעייתיים שתיארתי. בהתאם, הדבר שהכי אהבתי בספר הוא מערכת היחסים בין ארז לצופיה. גם ארז וגם צופיה הם לא אנשים פשוטים. לכל אחד מהם יש התמודדויות משלו, גם מעבר לסוד של צופיה שמניע את העלילה. צופיה היא אישה דתיה בחברה חילונית, שמוצאת את עצמה שלא מרצון יוצאת לעצמאות. ארז, שעלה כנער צעיר מארגנטינה, רוצה מאוד להשביע את רצונו של אביו, בעל רשת בתי קפה שמצפה ממנו לרשת את העסק, אבל… אפעס. רוצה גם לגדול ולהתפתח בתחומים שמעניינים אותו.
אם לרפרר לרגע לרומנים הרומנטיים של נעוריי, אפשר היה לצפות שהקושי והמורכבות שכל אחד מהגיבורים מתמודד איתם, יאטמו את ארז וצופיה לקשיים של הצד השני (או לפחות את ארז). לשמחתי, דברת אוהב עמי משתמשת ברקע של הדמויות כדי לעשות את הדבר ההפוך – להראות למה ואיך הן יכולות להיות אמפתיות זו לזו. במקום להיות מנוע לדרמה רעילה, אכזריות וכאב, האהבה, כפי שמתארת אוהב עמי גם בספר, היא מנוע לצמיחה וריפוי. זה מרענן ושובה לב.
בנוסף, אהבתי מאוד גם את הדמות של צופיה. אוהב-עמי יכלה ליפול בקלות לכתיבת שבלונה. הרבה פעמים (לתחושתי) הבחירה לכתוב על אישה צעירה מאוד נעשית כדי להעצים את תחושת הנפילה בשבי שמעוררת ההתאהבות. ב"מבעד לכאב" לעומת זאת צופיה היא אכן אישה בוגרת שמתמודדת עם דילמות שמציבות אותה בעמדה של חוסר ידיעה, בלבול וגילוי. בראש ובראשונה כאישה דתיה שמנסה לפלס את דרכה בעולם שונה כל כך, אבל גם כמישהי מאוד צעירה, עם ידע מוגבל ומשאבים מוגבלים. ההתמודדות שלה מעוררת הערצה בעיני.
פחות אהבתי
לעומת מערכת היחסים בין ארז לצופיה, הבעיות העקריות שהפריעו לי בטקסט קשורות יותר להתפתחות העלילה. למשל, מצאתי שחלקים מסוימים בהשתלשלות העניינים, נסמכו יותר מדי על מוסכמות ז'אנריות. ואסביר (אזהרת ספוילר קלה לפניכן):
הרבה מהמפגשים עם ארז (אותם מפגשים שמניעים את תהליך ההתאהבות), מתקיימים כשצופיה מוצאת את עצמה במצוקה. ארז נחלץ לעזור לצופיה כשהיא מאחרת את האוטובוס האחרון ומוצאת את עצמה נמלטת מבריונים, הוא עוזר לה שוב כשהיא מוצאת את עצמה בלי מפתח, ולבסוף: צופיה בורחת מארז פעם נוספת, אחרי "אזהרה ידידותית" מחברת הילדות שבונה עליו כבר שנים מבחינה רומנטית.
אני מבינה שצופיה בסיטואציה מורכבת. גם אני איחרתי אוטובוס או שניים בחיי, וגם אני שקשקתי מפחד כשהלכתי לבד ברחוב (למרות שלשמחתי לא נרדפתי ע"י בריונים, או הוזהרתי ע"י חברת ילדות להתרחק מהבחור שאני מחבבת). עם זאת, כשפעם אחר פעם הפוש העלילתי מגיע בדרכים ובצורות שכבר ראיתי כ"כ הרבה פעמים בעבר, משהו מתחיל לחרוק. הייתי מעדיפה שהמפגשים בין ארז לצופיה יתקיימו בצורה יותר אורגנית ופחות כתוצאה ממצוקה חוזרת-על-עצמה של צופיה.
סוף אזהרת ספוילר.
עוד משהו שהטריד אותי היא התחושה שהכותבת מדברת אלי באמצעות הדמויות ולפעמים אפילו מעל הראש שלהן. אני לגמרי עומדת מאחורי האג'נדה של הספר וחושבת שהיא סופר חשובה, אבל לפעמים הרגשתי שהדברים מתומללים לי מדי.
כן – הסכמה היא אבן היסוד לכל מגע מיני.
לא – זוגיות היא לא עסקה שבה את מחויבת לשלם בסקס.
לא – סקס לא עושים מתוך תחושת חובה.
כן – יש אינסוף דרכים לעשות סקס שלא כוללות חדירה.
אבל כיוון שבספר עסקינן ולא בשיעור חינוך מיני, אין צורך לדעתי לחזור עוד ועוד על האמירות האלה, גם לא כשהן מושמעות בתוך קונטקסט רלוונטי. סצנות המין, שיש בהן הסכמה, אהבה והתלהבות, עושות את העבודה הרבה יותר טוב מאשר הסיסמאות שהדמויות מדי פעם משמיעות זו לזו.
בהקשר הזה אגב חשוב לי לומר כמה משמח לקרוא על בחורה שמתחרמנת, רוצה סקס וכמהה לסקס, ולא רק על בחורה שמוצאת את עצמה "נדלקת" בעל כורחה. זה כיף וזה מרענן.
ותלונה אחרונה: המילה "מונייקה" ככינוי חיבה ("בובה" בספרדית – ארז ארגנטינאי!) פחות דיברה אלי. פשוט כי היא מזכירה לי את "מניאק".
לסיכום:
מדובר בספר יפה על נושא חשוב, עם כתיבה קולחת ומעניינת. מומלץ.