לא לקרוא ספרים.
רוצים לכתוב? אחלה. קודם תקראו. והרבה. לא. קריאת ספרים לא תגרום לכם לאבד את הקול הייחודי שלכם. היא תלמד אתכם איך לכתוב. אחרי שתדעו לכתוב, תוכלו לפתח קול ייחודי משלכם.
פרק ראשון שכולו אינטרודוקציה (היכרות, הצגה של הדמויות). או פרק ראשון מעניין ועמוס באקשן, ופרק שני שכולו אינטרודוקציה.
הפרק הראשון הוא הפרק הכי חשוב. הוא זה שיקבע אם הקורא אתנו כדי להישאר. אם נשעמם אותו על הפרק הראשון – הוא יברח. זה לא אומר שמותר לנו לשעמם אותו בפרק השני! במילים אחרות: מסרו מידע בחכמה, באופן שיעשיר את הקורא ויאפשר לו להמשיך אתכם את המסע, אבל לא ירתיע אותו ויגרום לו לנטוש את הספר שלכם.
להתחיל כל פרק בקימה ולסיים אותו ביקיצה.
אחת הטעויות הנפוצות ביותר בקרב כותבים מתחילים היא ללוות את הדמויות שלהם לאורך כל היום. הדמות קמה, מצחצחת שיניים ומתארגנת, הולכת למשרד, בעבודה היא פוגשת את השותף שלה לגניבה מסחרית וזוממת ביחד אתו כיצד לפרוץ למשרד של הבוס, מסיימת לעבוד ואז חוזרת תשושה הביתה, מתקלחת והולכת לישון. מה מתוך כל המידע הזה אשכרה נחוץ לנו? אם ניחשתם נכונה, תדעו מתי להתחיל את הפרק ומתי לסיים אותו. רמז: לא בקימה או ביקיצה של הדמות שלכם.
יותר מדי מידע.
אלא אם כן מדובר במידע חיוני לעלילה או לאפיון הדמות, אף אחד לא רוצה לדעת מה יוסי אכל לארוחת הבוקר, איזה מותג נעליים הוא לובש ומי הייתה סבתא רבתא שלו מצד אביו. טוב וחשוב שאתם יודעים את כל הדברים האלה, אבל לקורא נרצה לספק רק את המידע שיעזור לו להכיר את יוסי ויקדם את העלילה שלנו.
פחות מדי מידע (ובמיוחד: היעדר מחקר).
הגיבורה שלכם היא אחות במיון? הגיבור כבאי אש? כדאי שתדעו איך המקומות האלה מתנהלים. כתבתם על האקרית מבריקה אבל אין לכם שום מושג באבטחת סייבר? הקוראת תרגיש את זה. כדי לכתוב ספר אמין, עלינו להכיר לעומק את הנושאים שאנחנו כותבים עליהם. בחרתם לכתוב את הסיפור בסביבה שאתם לא מכירים: פתחו גוגל והתחילו ללמוד את הנושא.
משפטים שלא מובילים אחד לשני.
כתיבה טובה צריכה להיות קצבית וזורמת. צריך להיות קשר לוגי בין המשפטים השונים בפסקה, וכל משפט צריך להוביל לבא אחריו מבחינת ההיגיון הפנימי של הטקסט.
כתיבה טובה ניכרת עוד בפסקה הראשונה, אל תבקשו מאתנו להגיע לפרק 3 כדי להתרשם מהכתיבה שלכם, כי זה לא יקרה. כותב טוב ידע להעמיד פסקה קוהרנטית ומעניינת, עם היגיון פנימי, ולעשות זאת כבר מההתחלה.
להסתמך בעיקר על דיאלוג.
דיאלוגים יכולים ללמד אותנו המון, אבל ספר קוראים ולא רואים. כדי להבין מה קורה בטקסט אנחנו זקוקים לתיאורים, מחשבות, היסטוריה אישית של הדמויות וכו'. את כל הדברים האלה מסורבל עד בלתי-אפשרי למסור באמצעות דיאלוג.
לא לכתוב דיאלוגים. בכלל.
בדיוק כפי שיש דברים שאי אפשר למסור בדיאלוג, יש דברים שאי אפשר למסור בלי דיאלוג. ליתר דיוק, אפשר לדווח: א' אמר לב' שאם ג' לא יתחיל לדבר עם ד', דברים רעים יקרו. אבל זהו דיווח, לא דיאלוג, ואם זה יקרה יותר מדי, הספר שלכם יתחיל להיות לא אמין ומשעמם. למדו לכתוב דיאלוגים – דיאלוגים יאפשרו לכם להעמיק את הדמויות שלכם, לאפיין אותן, ולמסור מידע בצורה מדויקת.
חוסר היכרות עם הז'אנר, הטרופים שלו, וקהל הקוראים הייעודי שלו.
YA לא מיועד לילדים בני עשר. באופן אופן, אין ספר שמיועד לילדים בין גילאי 4 עד 9. רוצים לכתוב ספר על תוכנית ריאליטי רצחנית שבה המשתתפים נאלצים להרוג זה את זה כדי לשרוד? מגניב, אבל נסו לקרוא קודם את "משחקי הרעב". כך תוכלו להימנע מקלישאות נפוצות או לפחות לבצע את הקלישאות שבחרתם לשלב בכתב היד בצורה מקורית.
כתיבת ספר "חינוכי"/"עם מסר"/"שמלמד את הקורא כיצד…"
ספר לא צריך להיות חינוכי – ספר צריך להיות מעניין. אם בין השורות מתחבא גם מסר נחמד של קבלת האחר או שמירה על הטבע – אין בעיה. אבל כתיבת ספר מתוך כוונה לחנך, ללמד או להעצים, היא פספוס של מטרת הכתיבה. באתם לכתוב סיפור, או לחנך?
הגזמות פראיות.
זעקות, זעם, כאב, ייסורים, התעלות, הלם, והכל בדף הראשון. תרגיעו. הבעיה הזו אופיינית במיוחד לבנות שש-עשרה, אבל הרבה פעמים היא ממשיכה ללוות כותבים וכותבות אל תוך הבגרות. החיים הם לא דרמה. הספרות אולי כן, אבל אף דרמה טובה לא מתחילה ברגע השיא. דרמה היא תהליך, וכדי להגיע לטונים הגבוהים, צריך קודם לעבור בנמוכים. אם התחלתם הכי מהיר שלכם, כדאי שתהיה לכם סיבה טובה. וגם שתורידו הילוך בהמשך. ספר שכולו שיאים לא מאפשר לקוראים ליהנות מהדרך ובמלוא הכנות, בדרך כלל סתם מציק.
קלישאות-קלישאות-קלישאות.
נכון, ז'אנרים מסוימים מבוססים על קלישאות. במידה רבה, טרופים הם קלישאות שהתקבעו ומשוחזרות על ידינו שוב ושוב. אבל הרבה פעמים קלישאות הן גם דרך לספר סיפור מבלי באמת לספר אותו. למשל: סבתא שמנחה את הנכדה ללכת בעקבות הלב. גיבור שמשתוקק אל הגיבורה, אבל מרגיש פגום מכדי לקיים איתה מערכת יחסים.
מותר להשתמש בטרופ קלישאתי. מה שלא בסדר זה להישאר ברמת הטרופ. לדמויות שלכם יש מניעים, היסטוריה, מאווים כמוסים. ספרו לנו את סיפורן של הדמויות שלכן, מה מביא את הגיבור המיוסר להרגיש שהוא לא טוב מספיק עבור הגיבורה ואיך זה בא לידי ביטוי במערכת היחסים ביניהם, או על איזה ניסיון עבר מסתמכת הסבתא שממליצה לנכדה ללכת בעקבות הלב. ברגע שהסיפור יהיה פרטיקולרי, ברגע שיהיה לו הקול שלכם, הטעמים שלכם, הדמויות המסוימות שלכם והמבע שלכם, הוא יפסיק להיות קלישאתי (או, אתן יודעות. יהיה פחות קלישאתי).
תיאורים יבשושיים (או חוסר שימוש בתיאורים).
תיאורים מחיים את כתב היד שלנו. הם עוזרים לקורא לדמיין את הדמויות ואת התפאורה שהן פועלות בה, והם בעיקר משמשים כדי ליצור אווירה. תיאורים יכולים להיות קודרים ומקאבריים או פסטליים ועליזים. תיאורים יכולים להיות קצרים וחדים או ארוכים ומפורטים. הדבר החשוב הוא לכתוב תיאורים מתאימים – כאלה שיהלמו את סגנון הכתיבה שלכם, העלילה שלכם, והרושם שאתם רוצים לייצר. תיאורים שנשמעים כולם כאילו נשפלו מאותו מחסן גנרי, תיאורים שחוקים שכל תפקידם למסור מידע, הם תיאורים שנכשלים למצות את מלוא הפוטנציאל של האמצעי הספרותי המצוין הזה שעומד לרשותכם. חבל.