"שמי הוא אשר לב" (חפשו במכירות חיסול, תכולת דירה ופינוי ספריות), או באנגלית: My Name is Asher Lev, מאת חיים פוטוק.
"כמעין המתגבר" מאת איין ראנד (בכל חנויות הספרים, כי אירוניה).
"זה ספר על ילד שמצייר," אמר לי ידיד של אבא כשהגיש לי את "שמי הוא אשר לב". הוא גרד את פדחתו בביישנות (כנראה לא ידע איך לדבר עם ילדה צעירה כל כך), אחר פנה לאבי. "זה ספר טוב. תגיד לה שתקרא."
אשר לב חי עם הוריו בברוקלין, ילד יחיד לאמא חולנית ואבא דאוג, שניהם חברים אדוקים בקהילת לדובר (המבוססת על קהילת חב"ד). כאשר, בעודו ילד פעוט, מתגלה כי ניחן בכשרון ציור יוצא דופן, מתקשים חברי הקהילה ואביו בפרט להתמודד איתו. "לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה" קובעת היהדות, אבל בכך בדיוק מתבטא כשרונו של אשר לב.
"צייר לי דברים יפים," מבקשת אמו של אשר את הילד הצעיר.
איך יאמר לה שהעולם בחוץ אינו יפה?
רציתי לכתוב את הפוסט הזה בשני ספרים ושני מסלולים. "שמי הוא אשר לב" לחיים פוטוק, ו"כמעין המתגבר" לאיין ראנד. שניהם ליוו אותי לאורך שנים. שניהם השפיעו עלי עמוקות. מסלול אחד הוא מסלול החשיפה: אשר לב חי בחברה סגורה: דתית, סגפנית, חונקת. האמנות שלו, עם כל הכאב שבה, מוציאה אותו מחושך לאור. בעמדו על הזכות לצייר את המציאות – לצייר את האמת שלו כפי שהוא רואה אותה – קונה אשר לב את עולמו: את הזכות לפשוט מעליו את כבלי החברה הסגורה ולהציץ מעבר לחומות שלה.
דומיניק פרנקון מגיעה מחברה נהנתנית, משוחררת, כמעט דקדנטית. בפעם הראשונה שאנחנו שומעים עליה, היא מוצגת כיורשת יהירה ומשועממת. בעוד שאשר לב הוא גיבור הסיפור שלו (וגיבור ספרו של חיים פוטוק; גבר), דומיניק פרנקון היא עזר כנגדו: הגיבורה הנשית של גיבור גברי (בספרה של איין ראנד; אישה). המסלול השני, אפוא, הוא מסלול של הטמעות. מפיטר קיטינג לאלסוורת' טוהי, לגייל וויינאנד להווארד רורק, דומיניק עוברת מגבר לגבר, מתפיסת עולם לתפיסת עולם, ונטמעת בה. חיפוש של זהות באמצעות סימביוזה.
בעייתי לדון ב"כמעיין המתגבר" מבלי להזדקק לבקורת פמיניסטית. כל אבות הטיפוס שמציגה ראנד הם גברים, החל בקיטינג וכלה ברורק. כשהיא באה לדסקס את הנרטיב האנושי (האנושות כפי שאל לה להיראות VS האנושות כפי שעליה להיראות) הסטריאוטיפים המשמשים אותה הם תמיד פרוטוטיפים גבריים. האישה, כל אישה לצורך זה, תמיד נופלת באמצע. אין לה מהות לכשעצמה: היא מוגדרת באמצעות הגבר אליו היא משויכת ברגע נתון. הבחירה היחידה הנתונה לה היא מערכת היחסים באמצעותה תגדיר את עצמה.
נישואיה לפיטר קיטינג, כוכב עולה בשמי עולם האדריכלות, שמאחורי כשרונו מסתתרת עבודתו של רורק ותמיכתו של טוהי,
ידידותו של אלסוורת טוהי – הקולקטיביסט הערמומי וזומם המזימות, נישואיה לגייל וויינאנד – הניזון משאגות ההמונים, אך אוסף אמנות אמיתית בסתר, לעיניו בלבד, או הווארד רורק, המייצג האמיתי של רוח האדם, שבחבירתה אליו (שבאמצה אותו ואת תפיסת עולמו) תזכה גם דומיניק לגאולה?
בעולמו של אשר לב אין פסלים ואין תמונות. אשר, המחונן בכשרון ציור יוצא דופן, גדל בתוך רִיק ויזואלי. החברה היהודית, כור מחצבתו, תופסת את עצמה כעם הספר. ככזה, נתפס כשרון הציור של לב כמשהו על-טבעי. כמעט קללה.
פוטוק הוא מספר סובטילי. הגם שבדומה לראנד, לפוטוק בקורת משלו להעביר, הוא איננו תעמולתן. לפיכך, ממעטים גיבורי "שמי הוא שר לב" לשאת נאומים. את הבקורת שלו מעביר פוטוק באירוניה עדינה, הנוצרת כתוצאה מזגזוג בין החברה הדתית (הסגורה, הסוגדת לטקסט), לחברה החילונית (הפתוחה, הויזואלית).אירוניה שהיא פרי מאמציו הבלתי-נלאים של לב לחפש את הסימבוליקה שתביע את הקרע ההולך ונפער בינו לבין החברה שהגיע ממנה; בינו לבין אביו.
החתירה נגד הציווי החברתי הוא נושא שגם ראנד עוסקת בו. בכלל, ראנד ופוטוק משיקים זה לזה לפחות בתמה אחת מהותית: שניהם מספרים את סיפורו של האינדיבידואל. כאן, בדיוק בנקודה הזו, קורס מגדל הקלפים של ראנד ומתמוטט לקרקע. כיוון שראנד איננה מספרת אודות אדם ספציפי: הווארד רורק גזור לפי מיטת סדום של תכונות, של ערכים, של נסיבות, ההולמת בדיוק את המסר שיש לראנד להעביר.
ההבדל בין תאוריה לאידיאולגיה, כך נהוג לומר, הוא שתאוריה מתעדת את המציאות, בעוד האידיאולוגיה מכופפת אותה לצרכיה. איין ראנד היא אידיאולוגית. הגיבור שלה מעוצב על סדן המהפכה. ברגע שהיא מתפתה להחליק מחוץ למיטת הסדום, למשוך את איבריהם של גיבוריה הרחק מתער הגיליוטינה, מתגלה הפער העצום בין סדר היום האובייקטיביסטי לבין הנשים והגברים המתבקשים לחיות בתוכו.
כאן בא לידיי ביטוי החיפוש של דומיניק אחר סימביוזה:
האישה האובייקטיביסטית זקוקה לגבר אובייקטיביסט כדי להגדיר את עצמה. כל זה טוב ויפה, אבל דוגמטי. למה באמת זקוקה דומיניק (דמות ספרותית שמתיימרת לייצג אישה בשר ודם, נפש בשם ודם) כדי להרגיש חיה?
לאורך כל הספר, אנחנו עוקבים אחרי החיפוש האובססיבי של דומיניק אחרי אלימות- פיזית, מינית ומילולית. מבלי שמישהו יכאיב לה, מבלי שמישהו יתעלל בה, מבלי שמישהו יתייחס אליה כאל חפץ, דומיניק מאבדת עניין וממשיכה הלאה. זה הסימבוליזם (האירוני, המוטמע, החותר כנגד הטקסט) של "כמעיין המתגבר". ראנד מדברת על חברה שוויונית, מופרטת, אינדיבידואליסטית, אבל הגיבורה האחת שלה, הפרוטגוניסטית היחידה שאיננה מעוצבת לפי מודל, זקוקה לסימביונט שינפץ אותה לרסיסים כדי לחוש מהותית.
ובחזרה לפוטוק:
כשהוא לומד את תולדות אמנות ולאחר מכן בנסיעה לאיטליה, מגלה אשר לב את יצירותיהם של המאסטרים הגדולים. בפייטה המחזיקה את ישוע המת הוא רואה את אמו המתייסרת, והוא נותר לעמוד למרגלות פסלו של מיכאלאנג'לו משך שעות ארוכות. חיפושיו אחר מבע ויזואלי מוליכים את אשר לעבר מפגש ידוע מראש עם הקאנון הנוצרי והאמנים שהשתמשו בו לאורך ההיסטוריה.
הבחירה המסתמנת עוד בדפי הפתיחה של הספר – בין מורשת הוריו לבין האמנות שלו – ממשמשת ובאה.
אני חושבת שסיפרתי פעם על דילמת סופרמן. הייתי בת 13, השאלתי את "כמעיין המתגבר" לחברה הכי טובה, ובזמן שלא קראנו ספרים עבי כרס, צפינו בתכניות כמו "בוורלי הילס" ו"לואיס וקלרק". באחד הפרקים (בעונה השנייה או השלישית) מתבקש סופרמן לבחור את מי יציל: לואיס? או תושבי מטרופוליס? לרשותו עומדות דקות ספורות, ועליו לבחור בין השניים.
סופרמן, כמו סופרמן, הציל גם את לואיס וגם את מטרופוליס.
המציאות היא שונה. זה מה שמספרים לנו "שמי הוא אשר לב" ואף "כמעיין המתגבר". הראשון מדעת, השנייה שלא מדעת. בעולם האמיתי יש קונפליקט ולא תמיד ניתן לישב אותו; הקלגס הנאצי מכריח את סופי לבחור בין שני בניה, וסופי – שנאלצת לבחור – מאבדת את שפיות דעתה.
הפסקתי לצייר בגיל 16.