דה-פמיליאריזציה ברומן הרומנטי

דה-פמיליאריזציה, מונח שנטבע על ידי הפורמליסט הרוסי ויקטור שקלובסקי, מדברת על היכולת להבנות את המוכר כזר, לגרום לנו לשקול ולהעריך אותו מחדש. המונח מתכתב גם עם הטענה של יאקובסון לפיה שפת הספרות היא זו שזולגת מתוך הטקסט וגורמת לנו לתהות אודותיה.

משהו (יותר ממשהו) מהאפקט הזה קיים גם ברומן הרומנטי. נניח – אני יכולה לחשוב על לא מעט טקטיקות שנועדו להפוך את מושאי הרומאנס לאקזוטיים. למשל – העיסוק ב-conspicuous consumption שגם נועד לזהות את הגיבורים עם מותגים וסגנון חיים ספציפיים, אבל גם, במידה מסוימת, מפקיע אותם מהספרה הפרטית והופך אותם לנחלת הכלל/משהו שאפשר לסמן על מפה כללית יותר. בנוסף – הם עוברים סוג של פטישיזציה. זה נכון אגב לכל מהלך שמסומן על ידי טרופ. גיבורי הטרופ הופכים לפטיש, לאובייקט – הם קיימים גם על מפת המשמעות הפרטית שלנו ושל הסיפור שלנו, אבל גם על מפת המשמעות של הז'אנר. במידה מסוימת – הם מופקעים מעצמם. עוד כלים לדה-פמיליאריזציה: הבחירה בלוקיישנים זרים ומרוחקים (וכן, אקזוטיים). אפילו תסריט העיירה הקטנה שבה כולם מכירים את כולם מתרחש תמיד בסוג של מקום-לא-מקום.

זה אומר, to a point, שכשאני קוראת רומנטיקה אני לא בדיוק מכירה את הגיבורים. אולי יותר חשוב – זה בהכרח מצביע על כך שהאיכות של ספרות מקור הוא היותה פמיליארית רק לעצמה (קבוצה של אחד שהסממן העיקרי שלה הוא היותה חלק ממקבץ קבוצות של אחד). ההופכי של זה הוא ספרות הז'אנר. במובן זה, פנטזיה שאיננה משתייכת לטרופ או מבנה קונקרטי (ריאליזם פנטסטי, פנטזיה אורבנית, פנטזיה רומנטית, פנטזיה אפית) היא גם פמיליארית רק לעצמה.

בנקודה זו נשאלת השאלה איך לעשות פנטזיה רומנטית. כלומר – שני קווי עלילה ששניהם פמיליאריים לטרופ המצריך דה-פמיליאריזציה, טרופ המבקש אותנו להפוך את המוכר (או לפחות חלקים ממנו) למרוחק ואקזוטי באופן לא אירוני.

אני חושבת שבמובן מסוים הדרך לצאת מזה היא על ידי אירוניה. האירוניה מאפשרת לנכס בחזרה חלקים מהמציאות שאמורים להישאר בתוך הפנטזיה (משהו בסגנון של: כן, אני מודע לגיחוך שבסיטואציה ועושה את זה בכל זאת). אפילו השאלה שלי, איך נמנעות מכתיבת גיבור שמישהו בהכרח יזהה מהיחידה בצבא (ולכן אוטומטית יוריד לקרקע המציאות) נענתה בהצעה לכתוב על זר, למשל: נטיעת גשש בדואי מכפר לא מוכר בנגב בלב תל-אביב.

באחד הסמינריונים שלי טענתי שהיכולת לכתוב רומאנס ישראלי היא פונקציה של תהליכים ניאוליברליים. ערכי הרומאנס הם ערכים קפיטליסטיים ולכן כמעט שלא ניתן למצוא רומן רומנטי ישראלי שנכתב לפני שנות האלפיים. אני עדיין מסכימה עם עצמי, אבל בדיעבד אני חושבת שניתן היה להוסיף שהקולקטיביזם של ה-ובכן, קולקטיב הישראלי, הוא עוד גורם שסיכל את התפתחותו של רומן רומנטי ישראלי. כשהציבוריות שייכת לכולם (גם אם בפועל רק למי שנמנה על ההגמוניה), קשה לדמיין אחרים מעניינים ואקזוטיים מספיק כדי לשמש גיבורי רומאנס. למעשה, הגיבורים הרומנטיים היחידים שלנו היו אורים שונים – זה של וורצל וזה של פנחס שדה, שכולם עותקים האחד של השני.

בקיצור – בהינתן שהיכולת לחשוב את המוכר כזר הוא איכות שפתית וסיפורית (בטח ובוודאי בספרות ז'אנר), נשאלת השאלה איך בדיוק כותבות פנטזיה רומנטית במקום שאחת האיכויות הכי בולטות שלו היא הפמיליאריות, החוצפה, ההתערבבות, ה-leveling up של כל סוגי האוכלוסייה. הרי אפילו בנו של האוליגרך הרוסי שמתגורר בסביון למד עם מישהו שמכיר מישהו בפייסבוק, על אחת כמה וכמה כשמדובר בבחורה מהיישוב.