בעולם שבו לכל פעולה כלכלית יש היבט פוליטי, גם קריאה – באופן פוטנציאלי – היא פעולה פוליטית. כמו בתחום ההשקעות האחראיות-חברתית (SRI), כשאנחנו נותנות את כספנו לסופרת א' ולא לסופרת ב', אנחנו מבצעות פעולה שיש לה השלכות על המציאות. אומנם, לכסף אומנם אין ריח ולפעמים גם לא ממשות פיזית, אבל מי שיש לה יותר כסף יכולה לעשות יותר דברים. למשל, לקנות מכונית חדשה, או במקרה המצער של ג'יי. קיי. רולינג, לממן חקיקה טרפית. יותר מזה: מי שספרה מגיע ליותר אנשים יכולה לקדם בצורה יעילה ונרחבת יותר את תפיסת העולם שלה.
התוצר הוא לולאת פידבק. כשאני ככותבת מודעת למערך הסיבות שמביא את הקוראות הפוטנציאליות שלי להשקיע את כספן באייטם מסוים ולא באייטם אחר, הולך וגדל הסיכוי שהידיעה הזו תעצב באיזושהי דרך את הכתיבה שלי. הכתיבה שלי תגיע לקוראות, והן, בתורן, תוכלנה לבחור לתגמל אותי, או – אם פעלתי בניגוד לתפיסת עולמן – לנטוש את הקריאה בספריי.
היכולת לקדם אג'נדה מסוימת רחוקה מלהיות לולאת הפידבק היחידה שמסייעת לנו לנטר תכנים ולסנן אותם. הרצון לראות יותר ספרות מיטיבה בעולם היא מוטיבציה אחת משמעותית שיש לי כקוראת, אבל היא לא היחידה ואפילו לא החשובה ביותר. לפחות מבחינתי, המוטיבציה הגדולה ביותר היא פשוט לקרוא ספרים טובים. נכון, דמויות דושיות יחרבו לי את הקריאה, אבל אתן יודעות מה עוד יחרב לי את הקריאה? כתיבה גרועה. למעשה, סביר להניח שעל מידה מסוימת של דושיות וחוסר התאמה בתפיסת העולם אצליח להתגבר, בעוד שכתיבה גרועה פשוט תזרוק אותי מהספר.
כקוראת, האינטרס הכי גדול שלי כיום הוא למצוא דרך יעילה לסנן תכנים. בהחלט יש מצב שהטענה הזו נכונה לי במיוחד כי אני קוראת M/M – נישה שרבות בה הכותבות העצמאיות (ולכן יש בה פחות סינון), אבל אפילו בקריאת ספרות יפה, עיקר הזמן שלי מתבזבז – במקום בקריאה – על מיון כותרים.
אחת הסיבות שאני מבזבזת כ"כ הרבה זמן, היא שבמקום לולאות פידבק שתפקידן לעזור לי למיין ספרים על סמך קריטריונים שמעניינים אותי או אפילו יותר טוב, על סמך פרמטרים אמינים שמייצגים איכות (איך עושות את זה זו כבר שאלה אחרת), רוב המערכות שנועדו לקידום, פרסום וצריכת ספרות מתבססות – במישרין או בעקיפין – על ניסיון לחלוב ממני ומהסופרות כמה שיותר כסף. פרסום, כמו שהוא נראה היום, לא מנסה למקסם רווחים מתוך מחשבה עליי כצרכנית קצה, אלא מתבצע באמצעות שורת גורמים שרשימת הקריאה שלי והדרך להתברג בתוכה רחוקה מלעמוד בראש מעייניהם. את זה אני יודעת בין השאר מפני שאני כותבת שתוהה איך למקסם את החשיפה שלה.
קחו לדוגמה את פייסבוק. האם האופנים בהם אני מפרסמת את ספרי בפייסבוק או נחשפת לתכנים של כותבות אחרות, קשורים באיזושהי דרך לאופי הספר שאני מבקשת לפרסם? התשובה היא "באופן חלקי בלבד". כותבת אמורה לטפח קהילת קוראים שמתעניינים בה, בחוויה האישית שלה, וכן הלאה. בדיוק באותו אופן, הכותבת שנכוותה מאיי. סי. אדמס, התעניינה לא במוצר שיש לאדם גפן להציע, אלא במי שמציעה את המוצר הזה, והתנתה את נכונותה לסייע לו בהשתייכות לזהות מסוימת.
אני מבינה מאוד קוראות וקוראים שרוצים לדעת יותר על הסופרים שמאחורי רשימת הקריאה שלהם. אני מבינה גם את הרצון לדעת אם מאחורי התכנים יש ידע מניסיון (וזה חשוב בעוד אספקטים שלא זה המקום להיכנס אליהם. אולי בפוסט אחר). אני מכבדת גם את הרצון לסייע למי שנמצאת במקום דומה בחיים. העניין הוא שהרצון הזה מביא, בין השאר, להצפת השוק בתכנים שאחר כך אצטרך לשבת שעות ולסנן.
בגלל שאנחנו רגילות לצרוך אנשים ולא תכנים, בגלל שאנחנו רגילות לקרוא ספרות בעד פרספקטיבה זהותנית, נתלה את מידת האותנטיות או האיכות של הטקסט בקיומה של חוויה אישית משיקה. ושוב – זה לא דבר רע, אבל אני יכולה לחשוב על עוד דרכים לאמוד אותנטיות, כאלה שמשיקות לדבר לשמו התכנסנו כאן היום. קריאת ספרים טובים.
ואם אתן עדיין כאן – תרגיל אינטלקטואלי. אילו לולאות פידבק אפשר ליצור, לדעתכן, כדי לעודד כתיבה טובה יותר? איך צריך לארגן את השוק (בין אם מדובר בשינוי מערכת התמחור בפלטפורמות הקיימות, יצירת פלטפורמות חדשות, שינוי התמריצים או קידוד מחדש של אלגוריתם הפייסבוק/אינסטה/אמאזון) כדי שקוראות תוכלנה לקוראות להגיע בצורה היעילה והמהירה ביותר לתכנים שמעניינים אותן? ואיך הייתן מתמרצות כותבות לכתוב ספרים אמינים יותר?