זוכרות איך פעם היה אינטרנט בלי פרסומות? יותר מזה: איך פעם פורומים אסרו על פרסום? זוכרים איך פעם היו פורומים שבהם הייתה אינטרקציה לשם אינטרקציה? במות וירטואליות שאליהן א.נשים הגיעו כדי לפרסם את ההגיגים שלהם, לקרוא הגיגים של א.נשים אחרים ופשוט… לתקשר?
האינטרנט הזה חסר לי. אני מאמינה שהוא חסר לעוד אנשים (כרמל ווייסמן, למשל, מדברת על זה בפודקסט החדש שלה: "דינוזאוריות רשת").
אולי זה בגלל שמיכל האינטרנטית נולדה לא בישראבלוג, אלא הרבה יותר מוקדם. בפורום כתיבה שנסגר לפני שנות דור. אולי זה בגלל שהעברתי את שנות העשרים שלי בפורומים של תפוז. איך שלא תהפכו את זה, חסרה לי היכולת לכתוב ולדבר על כתיבה. לקרוא אחרות ולפענח איתן ביחד את הטקסטים שלהן. לחשוב מה יכול לעבוד יותר טוב, מה עובד שם לכתחילה, ולעשות את זה ביחד.
אף פעם לא כתבתי לבד או לעצמי
תמיד היו חברות שקראו, שהעירו, שהציעו הצעות. עד לתקופה המוזרה של היום, שבה מי שלא יכולה בלי לכתוב הפכה את הכתיבה למקצוע, וכל השאר ויתרו על התחביב, כי נו. חיים. וילדים. ופרנסה.
אז כן. החיים, הילדים והפרנסה אוכלים למרביתנו את הזמן, ועדיין – הרבה מאתנו עדיין כותבים. אבל במקום שתהיה במה שאליה אפשר יהיה לנקז את הכתיבה הזו, לא אחת אני נתקלת בפוסטים על בדידותה המזהרת של הכותבת, כי כתיבה היא, הרי. עסק בודד מאוד.
היא לא חייבת להיות כזו
מכל הטעמים האלה, החלטתי סוף כל סוף לאזור אומץ ולפתוח קבוצה. לכתיבה. קבוצה כמו של פעם: שמדברים, וכותבים ומגיבים בה. אם תחשבו, יש לא מעט קבוצות כאלה כבר היום. פשוט לא אחת שמוקדשת לכתיבה. כן – יש הרבה קבוצות שמייעדות את עצמן לכתיבה, אבל בכמה מהן יש מנהלים שבאמת יושבים ומגיבים ומתחזקים את הקבוצה, וכמה מיועדות בעצם לפרסום עצמי?
לי זה חסר. אז עשיתי מעשה, וביחד עם Sivan Balter פתחתי את קבוצת "דפדופים". אני לא יודעת אם נצליח למשוך כותבות. אני לא יודעת אם נצליח לתחזק אותה. אחרי הכל, אנחנו ממש לא הראשונות שמנסות להציע פלטפורמה כזאת. אבל אני מתכוונת לנסות, ואתן מוזמנות להצטרף אלי ואל סיוון ולנסות ביחד אתנו.