Ever After, ספרן של כריסטינה לי וריילי הארט, מתמקד בסיפורם של מריק, נסיך הכתר של ממלכת ירוק-עד (או, יו נואו, אוורגרין), וקסיוס – משרת ממש-חמוד, בן למשפחת פועלים, שהופך להיות המשרת האישי שלו. השניים מתאהבים, וכמו בכל רומן רומנטי טוב, נאבקים לשמר את מערכת היחסים ביניהם חרף העובדה ששניהם מגיעים מעולמות שונים, מחויבים לסט ציפיות שונה, וחיים בסביבה הומופובית.
ימי הביניים כחומר לפנטזיה
במאמר נחמד ודי מפורסם (Dreaming of the Middle Ages), ממיין אומברטו אקו את האופנים השונים שבהם ימי הביניים מתוארים בספרות ובקולנוע, כפונקציה של המטרות הספרותיות שמבקש/ת הכותב/ת להשיג. במקרה של Ever After לא מדובר בימי הביניים אלא בתקופה הלא-מוגדרת שבין סוף המאה התשע-עשרה לתחילת המאה העשרים. עם זאת, אותו העקרון רלוונטי גם (ואולי במיוחד) לספרות פנטזיה המתהדרת באלמנטים היסטוריים.
ריילי הארט וכריסטינה לי לא באמת מתעניינות במציאות הההיסטורית של קיום מערכת יחסים הומוסקסואלית בין נסיך למשרת שלו, אלא בכל האופנים בהם הרקע ההיסטורי שנבחר בפינצטה יכול להעצים את חווית הקריאה ולהגביר את המתח הרומנטי משאמרנו זאת, נשאלת השאלה מה בדיוק גורם לטקסטים האלה לעבוד (במיוחד בהינתן שהם לגמרי א-היסטוריים).
עלילת הספר
מריק הוא הנסיך המושלם. אכפת לו מבני-עמו, הוא יודע שהוא מחויב להמשיך את השושלת ומודע בחריפות לסתירה האינהרנטית בין אורח חייו כנסיך לבין משיכתו לגברים. באופן טבעי, הסתירה הזו מביאה אותו לדכא את נטייתו המינית ולעשות כמיטב יכולתו לפגוש בת-זוג מתאימה, איתה יוכל להביא לעולם הרבה נסיכים קטנים.
קסיוס, מצד שני, אף פעם לא תכנן להיות משרת אישי. הוא בכלל היה מעדיף להמשיך לעבוד באורווה, אבל אחרי שאביו נפטר, קסיוס נותר מפרנס יחיד למשפחה בת שלוש נפשות. גרוע מזה: הכורח לשרת אנשים שלא עשו שום דבר בחייהם חוץ מלהיוולד להורים הנכונים, מעורר בו טינה. הוא כועס על בני משפחת המלוכה, ממעט להתרועע עם המשרתים האחרים והדבר היחיד שגורם לו אושר הוא הכתיבה שלו.
מחוץ להיסטוריה
אחד הדברים שתמיד מטרידים אותי בקריאת דרמה היסטורית, הוא האופן בו אנשים מחזיקים בתודעה תרבותית מסוימת מחוץ לקונטקסט היסטורי. כלומר: במקום שהתודעה הפוליטית, התרבותית וכו', תהיה תולדה של המהלכים ההיסטוריים שקרו, מבחינה הגיונית, בתוך עולם המערכה, הדמויות מחזיקות בתובנות שיכלו להתפתח רק בחברה מתקדמת יותר, שכבר מצאה את עצמה משקיפה לאחור על ההתפתחות הללו והסיקה מזה מסקנות.
כך, למשל, היכולת של קסיוס להחזיק בביקורת מעמדית שהתפתחה בעקבות המהפכה הצרפתית, עליית הדמוקרטיה והתפשטות הסוציאליזם, נשמעת מוזר מאוד כשהוא חי בחברה שכנראה לא הייתה בה שום סוג של מהפכה דמוקרטית וכנראה גם לא שמעה על מרקס.
היכולת להתעסק רק בנושא קונקרטי בלי ההשלכות ההיסטוריות שלו מאוד משחררת מבחינה טכנית ובטח שפילוסופית. ואדייק את זה: קסיוס של Ever After יכול להרשות לעצמו להחזיק באותה בקורת על חברת המעמדות שבה אנחנו, כאן בהווה, מחזיקים, ועדיין להיות חבר בה. במקום דייויד קיפריאן, גיבור A Gentleman's Position שמרגיש בנוח בתוך עורו ומשמש את צ'ארלס כדי לייצר בקורת פוסט-מודרנית ברוח פוליטיקת הזהויות, לי וריילי עושות משהו הרבה יותר פשוט: הן אומרות שמעמדות זה רע, אבל בכל זאת מדליק. ובמילים אחרות: הן לוקחות לעצמן את החירות לכתוב סובייקט מודרני בתוך חברה לא מודרנית בעליל.
לקרוא סובייקטים מודרניים זה מגניב, כי אנחנו מודרניות (ועם התפנית הנרטיבית הסליחה). נכון שבסופו של דבר זה לא אמין, אבל אמינות היסטורית היא לא המטרה. המטרה היא לייצר סובייקט מודרנית בתוך תקופה היסטורית נתונה, ולהתגלגל משם. כי אנחנו בסך הכל רק רוצות לקרוא על עצמנו.
משאמרנו זאת #2: לפחות לטעמי, הארט ולי סובלות מבעיה קשה בכתיבת דיאלוגים (ולא בגלל שהן לא יודעות לכתוב דיאלוגים, לפחות ע"פ המעט שקראתי מהארט עד כה). במקום לתת לגיבורים שלהן לדבר בשפת בני-אדם, מריק וקס בעיקר נושאים נאומים רומנטיים, רוויי מליצות, וגם בשאר הזמן, מעדיפים אנגלית מאוד ספרותית (כי זה הרי בסדר להחזיק בתודעה א-היסטורית, אבל חס וחלילה לא לדבר ככה).
לסיכום
אם גיבורים מליציים המדמים אחד את השני ואת הקשר ביניהם למגוון איתני הטבע זה לא הקטע שלכן, אולי כדאי לוותר. לעומת זאת, אם אתן אוהבות לקרוא על סובייקטים מודרניים בתוך רקע היסטורי, אם בפנטזיה רומנטית חשקה נפשכן ואם M/M עושה לכן את זה – Ever After הוא בחירה מצוינת.