הפרטים היבשים
שם: פיגוע בגן עדן
מחבר: אורן קרבל
דיגיטלי בלבד, 250 עמודים
עלילת הספר
גיבורת ספרו של אורן קרבל, "פיגוע בגן עדן", היא מספררת. או ה-מספררת. אישה בגיל העמידה או למעלה מזה, על סף פרישה לפנסיה. לא צעירה, לא יפה. לא שמחה. המספררת – כפי שנרמז מכינויה – עוסקת במקצוע עתידי (שהולך ונעשה יותר ויותר עדכני): סיפרור. כלומר, הקראת ספרים.
כאשת מקצוע בכירה, למספררת חשוב לעשות את עבודתה על הצד הטוב ביותר. לא לסטות מהטקסט. לא לשנות אותו, לא להתערב בו. לתת מאה אחוז כדי שהרעיונות ובעיקר הרגשות המופיעים בסיפור, ישתקפו לקורא בבהירות מלאה, תוך הצנעה אם לא העלמה מוחלטת של עצמה ושל דעותיה.
ואולם, למרות שזה הקוד האתי לפיו היא פועלת, למספררת בהחלט יש רעיונות ודעות משלה. כשיום אחד, רגע לפני היציאה לפנסיה, נוחת על שולחנה כתב יד אחרון בהחלט ושמו "פיגוע בגן-עדן", המספררת מוצאת את עצמה סוטה שוב ושוב מהעקרונות הקשיחים שאימצה לעצמה.
למרות שהפרמיס מסקרן אותה – פיגוע? ועוד בגן עדן? – ברגע שהיא נחשפת לדמותו של המפגע, מחבל צעיר ששמו ומוצאו לא נמסרים לקוראת, היא מתעבת אותו וכועסת עליו. איש צעיר, שהחליט – ללא שום התגרות מוקדמת – ללכת ולבצע פיגוע בלב אוכלוסיה אזרחית? איך בדיוק היא אמורה לאמץ את נקודת המבט הרצחנית שלו? המספררת חורקת שיניים.
אלא שזה איננו הדבר היחיד שמפריע לה. סיפורו של המחבל, שאכן נשלח לגן עדן להמתין לגזר-דינו, כתוב רע. איך אמורה היא, מספררת ותיקה, לשבת מהצד ולהקריא טקסט גולמי כל כך, בלי להתערב? מה גם ש… לתקן טעות פה ושם. להוריד משפט. לקצץ תיאורים קצת יותר מדי גרפיים. זה לא נקרא התערבות. לא באמת, נכון? ועוד אחרי שהכתימה בטעות את כתב היד במים, מה שעלול לגרור סנקציה חריפה מצד אגודת המספררים… מה כבר יכול לקרות אם המספררת תתערב, רק קצת, בטקסט?
הרבה דברים, מסתבר. אבל מכאן ואילך מדובר בספוילרים, ולכן תצטרכו לקרוא לבד.
אז מה חשבתי על הספר?
מבחינתי, הדבר הראשון שקפץ לי כשקראתי את הספר הוא שמדובר ביצירה של מישהו שלמד ספרות. למה אני מתכוונת? אחד הדברים שקורים בלימודי ספרות, זו הבקשה לחשוב – וזה יישמע קצת מפתיע למי שמעולם לא דרך במסדרונות המחלקה לספרות באוניברסיטה – על הנמען שלנו. מי קורא את הטקסט? איך הקריאה מייצרת את הטקסט? (באיזה אופן טקסט שנקרא על ידי אדם אחד, שונה מהאופן שבו טקסט נקרא על ידי אדם אחר)? מהן המוסכמות שלפיהן אנחנו מפענחים את היצירה ומאיפה הן מגיעות?
ב"פיגוע בגן עדן" יש סיפור בתוך סיפור. כל זאת כדי לכוון זרקור לאופן שבו מוסכמות וקונוונציות הקריאה (או מי שמייצגת אותן בספר: המספררת), מכתיבה את האופנים שבהם אנחנו ניגשים לטקסטים. את הסטינג הזה המחבר מנצל כדי לשאול האם הקריאה שלנו באמת שקופה כמו שנדמה לנו. מה מנחה אותה? מה האינטרסים שעומדים מאחוריה? האם היא באמת תמימה ונקייה, או שאולי יש דברים בגו?
נקודה נוספת שעניינה אותי, הייתה האופן שבו מצאתי את עצמי נזרקת למחשבות על מה שנקרא "אונטולוגיה מכוונת אובייקטים". כלומר: אותה בקורת היוצאת נגד נטייתנו האוטומטית להקנות לאובייקטים משמעות רק כפונקציה של האופן בו הם נתפסים על ידי סובייקט אנושי. אז האם הטקסט הוא סובייקט? איך הוא יכול להיות סובייקט בנפרד ממי שכתב אותו, שלא לומר: מי שקורא אותו? גם אלו שאלות ש"פיגוע בגן-עדן" בוחן באריכות.
כתרגיל אינטלקטואלי, "פיגוע בגן עדן" הוא אחד הספרים היותר מעניינים שנתקלתי בהם. משאמרתי זאת, יצירת ספרות היא לא תרגיל אינטלקטואלי. לא משנה עד כמה מרתק הפרמיס, הביצוע צריך להיות נגיש, זורם ובאופן כללי, להחזיק מים בפני עצמו. בהיבט הזה, לצערי (וכמובן, לתחושתי הסובייקטיבית לגמרי), "פיגוע בגן עדן" פחות עובד.
קודם כל, לא לגמרי הבנתי את ההתעקשות על הצגת הספרור והנורמות שמנחות את המקצוע כמשהו עתידני. נכון – עולם שבו ספרים מוקראים בלבד ולא נקראים, כנראה יהיה שונה מעולם שבו הקריאה מופנמת. ועדיין, אנחנו נמצאים, חלקית, בדרך לשם. אם לספרור תפקיד מרכזי כל כך בעלילה, הייתי שמחה לדעת איך בדיוק הספרור משנה את העולם. באילו אופנים עולם שבו הקריאה היא בעצם הקראה, שונה מעולם שבו אנשים קוראים בשקט? למחלקה להיסטוריה (אם כבר מדברות על מחלקות באוניברסיטה), יש תשובה ממש מעניינת שמתמקדת דווקא במעבר מקריאה בקול לקריאה בשקט. המעבר הזה קרה, אאל"ט, במהלך המאה הרביעית ויש לו השלכות מעניינות (מוזמנות ללכת לחפש את "קץ עידן הקורבנות" מאת גדליה סטרומזה). מהן ההשלכות ההפוכות? "פיגוע בגן עדן" לא מציע שום תשובה.
בעיה נוספת היא הכתיבה עצמה. הטקסט איטי, חזרתי, פה ושם ניכרות בו שגיאות, ולמרות שמובנת לי ההפרדה בין עולם הספר, לספר שבתוך הספר שהוא גרוע במתכוון, לא הרגשתי שהשוני בין שני סגנונות הכתיבה מהותי מספיק.
לסיכום: מדובר בספר מעניין, אבל לטעמי, כזה שיכול להרוויח מעריכה והגהה נוספות. קריאה נעימה!