משחק התחושות – סקירה (ארוכה מאוד)

הפרטים היבשים:
משחק התחושות מאת ליירה אור
328 עמ' מודפסים
רומן רומנטי אירוטי
הוצאת יהלומים

הסקירה הזו היא לא בדיוק מה שרציתי לכתוב כי אני חולה ומוצפת בעבודה, אבל אני מקווה שבכל זאת אצליח לעשות צדק עם הספר יוצא הדופן הזה.

רק על עצמי לספר ידעתי

אני חושבת שאחת הסיבות שהסקירה הזאת מורכבת לי, היא שכדי להגיד משהו מהותי על הספר אני צריכה בעצם לשבת ולהסתכל על עצמי ועל ההיסטוריה האישית שלי. כבר כתבתי לפני מספר ימים שבנעוריי העליזים כתבתי אירוטיקה, וגם הייתי סוג של נוכחת נפקדת בסצנת הBDSM הישראלית. כפועל יוצא כתבתי לא מעט אירוטיקה BDSMית וקראתי הרבה אירוטיקה BDSMית והכל מתוך תנועה מאוד מורכבת ולא מתומללת עד הסוף בין משיכה עזה לדחייה עזה.

אחד הדברים שאני יודעת לומר בדיעבד, הוא שלא משנה מה נאמר, גם במסגרת הדיונים וגם במסגרת היצירות הספרותיות שנכתבו בשפע, תמיד הרגשתי שאני קוראת על BDSM (וכתוצאה מכך גם מספרת לעצמי על BDSM) באמצעות אותם נרטיבים.

למה BDSM?

במסגרת דיון שפתחתי על הנושא בקבוצת "רומנטיקה קווירית", כתבה Dina Fiman שלדעתה:

"…בידיאסאם משמש כגשר, ויוצר חיבורים שלא היו נוצרים אלמלא הצורך היה דוחף את הדמויות לחפש אינטראקציה מחוץ לאזור הנוחות שלהם. זה אלמנט של שונות שמבטל פערים עמוקים – סוציואקונומיים בסדישס, גיל בעל אמת, ומוביל את הדמויות לקשר רגשי עמוק בנוסף לזה המיני. כלומר, בהקשר לשאלה שלך, הbdsm משמש כגורם מקרב, אבל לתחושתי החיבור הזה היה יכול להיווצר גם סביב גורם משותף אחר. מבחינה חוץ סיפורית, בעיניי, הוא מעין רקע נבחר, אבל באותה מידה הרקע היה יכול להיות כוחות קסם, חיבה משותפת לגידול תולעים עגולות, או כל בחירה או תכונה יוצאת דופן אחרת.

למה קינק נפוץ בפאנפיקשן? אני לא קוראת הרבה פאנפיקשן, אבל מעבר לתשובות כגון אוורור פנטזיות וכולי, בעיניי פאנפיקשן עוסק בכמה תמות עיקריות: מפגשים לא צפויים בין דמויות, או עימות של דמויות עם אתגרים או מצבים קיצוניים עבורן. הליכה לכיוון של השפלה ו/או כאב מרצון, בצורה נשלטת ולכן חיובית מעיקרה מאפשרת לקחת דמויות לקצה ועדיין להישאר במגבלות ההולסום – בניגוד לשימוש באלימות אמיתית (פיזית, רגשית, או מינית)."

מצד אחד, אני מסכימה עם דינה מאוד. מצד שני, כאן אולי נכנסת חוסר הנוחות האישית שלי מול האופן שבו BDSM מסופר ברוב הכמעט-מוחלט של ספרי הרומן הרומנטי: פונקציה מהותנית, משהו שטבוע כ"כ עמוק בנו ובאישיות שלנו, שאנחנו נדחפים לגשר על פערי גיל, ממון, ניסיון חיים ועוד, כדי לספק אותו.

אני מבינה ומקבלת, לצורך העניין, שאנשים יעשו מאמצים גדולים כדי לממש את עצמם מינית. יחד עם זאת… ברוב הספרים שקראתי אודות הנושא, הרגשתי, כמו שדינה אומרת, שבאותה מידה הגורם המקרב יכול היה להיות כוחות קסם או גידול תולעים. לא הרגשתי שהסופר/ת מסבירים לי למה BDSM, ומה יש בBDSM – מעבר לסיפוק נטייה מינית קונקרטית – שדוחף את הגיבורים בצורה כזו. הרגשתי, במידה רבה, שבין הסיפור האישי שלי וכל הסיפורים שקראתי ונחשפתי אליהם, יש פער מאוד גדול שמקורו קודם כל ברצון לספר סיפור מעניין, אבל נוסף לזה, קשור קרוב לוודאי באופן שבו BDSM מובן ומובנה חברתית.  

למה "משחק התחושות"?

"משחק התחושות" עושה בעיני, משהו שנעדר לחלוטין מהייצוגים השונים של התחום כפי שנתקלתי בהם עד כה ברומן הרומנטי. ב"משחק התחושות" המסע של הגיבורה הוא מסע פנימי. נכון – היא עוברת אותו באמצעות הגיבור. הוא זה שפותח לה שער לעולם חדש ומופלא של דילדואים, מולטי-אורגזמות וזיונים קשוחים (אל חשש, הם גם מתאהבים). יחד עם זאת, אבל שעוברת הגיבורה הוא קודם כל מול עצמה. מה זה הדבר הזה שמדליק אותה כל כך? למה זה מדליק אותה? למה – אם מעורבת כאן כ"כ הרבה אלימות, אכזריות והשפלה – היא נדלקת מזה? אולי הנטייה האוטומטית שלנו לחשוב על BDSM כאלימות והשפלה היא לא מדויקת? ואם זה המצב – איך כן ראוי ורצוי לחשוב על הנושא?

המסע הגופני והרגשי של מאיה (הגיבורה) נתמך במסע האינטלקטואלי שלה. מאיה, כמו כל חוקר טרי לאחר קבלת התואר דוקטור, יודעת שהיא מוכרחה לפרסם. לפרסם או למות – זה הכלל הלא-כתוב באקדמיה. ואחרי שנים של עבודה אינטנסיבית על הדוקטורט שלה, מאיה מרגישה מרוקנת, אין לה רעיונות וגם אין לה מושג איך תתקדם בסולם הדרגות האקדמי אם לא תיקח את עצמה בידיים. בנקודה הזו נכנס לתמונה ד"ר אלון שריג. אלון, נוירוכירורג מבריק ששומע את השיחה בין מאיה למנחה שלה, זורק למאיה הערה. אם תבוא איתו ותעשה מה שהוא אומר לה, יש מצב שהוא יכול לעזור לה עם העניין הזה. של ההשראה.

כל הנ"ל כתוב בתקציר ולא באמת מהווה ספוילר, אבל אני חייבת להודות שבמעבר בין גב הספר לספר עצמו, ההצעה של אלון הרגישה לי יותר כמו ניסיון להעמיס את מאיה (because… well, he did!) ופחות כמו ניסיון אמיתי לעזור לה במציאת השראה. למה אני מתעכבת על הנקודה הזאת? כי אני חושבת שהיא משקפת מאוד יפה איזשהו מוטיב שעובר כחוט השני לאורך הטקסט: ההתלבטות של הכותבת עם עצמה איזה מן סיפור היא מספרת. האם זהו סיפור אהבה, שנע במסילות קבועות ומציית לחוקי הז'אנר, או שמא מדובר בפרוזה שמוותרת על כבלי הז'אנר ובעצם לא נכנסת לשום תבנית מלבד היעדר תבנית.

התשובה היא לא זה ולא זה. או גם וגם.

אחת הסיבות שאני אוהבת פאנפיקשן, ושבגללה אהבתי גם את "משחק התחושות" היא היכולת לא להתחייב במאה אחוז לאף ז'אנר ספציפי. במקום רומאנס טהור, פאנפיקשן בדרך כלל מפלרטט עם כמה ז'אנרים בו-זמנית. בפאנפיקשן יש רומנים רומנטיים על רוצחים סדרתיים, טרופים הזויים מבוצעים ברצינות תהומית (crack!fics), ובאופן כללי, הכתיבה תמיד מודעת מאוד לגבולות הז'אנר, אבל גם לא מפחדת לחצות אותם ואפילו לזרוק אותם לפח. כיוון שבעולם שגדלתי בו היה מקובל מאוד לקרוא רומנים רומנטיים בסתר, אני רואה כאן גם סוג של אמירה על קריאת וכתיבת רומאנס. הארון הוא מקום לא נחמד. והדרך לצאת ממנו היא לא לכתוב ספר על כמה הייתי רוצה לכתוב רומן רומנטי, אלא לקרוא ולכתוב את הרומאנס שמדבר אלינו.

אבל בחזרה ל"משחק התחושות".

מסע פנימי באמצעות סקס

אמרתי שהמסע של הגיבורה הוא מסע פנימי, ואני רוצה להרחיב ולדייק שהמסע הוא מסע פנימי באמצעות סקס. איך הסקס שאני עושה מכונן אותי כסובייקט.

לצערי או אולי מוטב לומר שלשמחתי, זו הפעם הראשונה שאני קוראת את קראתי את הטרופ הזה מחוץ לפאנפיקשן (גם שם המסע הוא תמיד מסע רומנטי ורק לאחר מכן פנימי). מיותר לומר שגם בפאנפיקשן, הבחירה בקו העלילה הזה לא תמיד הייתה מובנת מאליה.

בזמנו היה לי ויכוח מר עם כותב פאנפיקים שטען, בגדול, שסקס הוא לא דרך לספר סיפור. הטענה הזו נראתה לי מופרכת: סקס הוא פעולה שאנחנו מבצעים בדיוק כמו אכילה או הליכה לעבודה או אינטרקציה עם אנשים (למעשה, סקס הוא צורה של אינטרקציה עם אנשים). ברור שהסקס שהדמויות מקיימות, עם מי הן מקיימות אותו ומה הן עושות במסגרתו, אומר עליהן משהו.

במילים אחרות: סקס הוא צורה לגיטימית לגמרי להיות מול העולם.

ב"משחק התחושות" ליירה אור מבצעת, בעיני, דה-פתולוגיזציה לא רק של BDSM אלא באופן כללי, של היחס שלנו לסקס. לשמחתי, זאת כבר לא ממש מגמה חדשה. עוד ועוד ספרות אירוטית חוגגת את האפשרות להיות בעולם ולהיות אני כפונקציה של ההעדפות המיניות שלנו (אחרי הכל, מהי ספרות קווירית אם לא ספרות על אנשים שהחליטו שמותר להם לבטא את ההעדפה המינית שלהם גם מחוץ למיטה ו – חלילה וחס – ללכת ברחוב כשהם אוחזים ידיים לאדם בן אותו המין). כמובן, העיסוק בBDSM ב"משחק התחושות" נרחב יותר ומלווה גם ברפרנסים למחקר ממשי – זה שקיים בעולם וזה שמבצעת הגיבורה במסגרת היצירה – אבל בסופו של דבר, בעיני השורה התחתונה היא זהה. אנחנו יצורים מיניים, מין מניע אותנו, וגם כשאנחנו פחות מתעניינים במין, העיסוק בנושא עדיין נמצא סביבנו ומפעיל אותנו בדרכים שאנחנו לא מודעים להן.

ובחזרה אלי…

ציינתי בתחילת הסקירה שלסקור את "משחק התחושות" פירושו, במידה רבה, גם לסקור את ההיסטוריה האישית והלבטים האישיים שלי. כשנחשפתי לראשונה לBDSM הייתי באופן די בסיסי, ילדה. כמובן שלא חשבתי ככה והרגשתי מאוד בוגרת (ניתן לשער שבמובנים מסוימים גם הייתי בוגרת מגילי), אבל לא היו לי כלים להפריד בין מה שעניין אותי לתכנים שגרמו לי להרגיש בלבול, כעס וגם דחייה. הרגשתי שהאופן שבו BDSM מנוסח ומומשג הוא בעייתי מאוד, ולמשך מספר שנים הפתרון שלי היה לקבוע שBDSM זה גרוע, לא-יותר מאמצעי לרה-ויקטמיזציה, והאנשים שעוסקים בתחום שרויים בבורות (לפעמים גם זדונית ומכוונת).

למשל: אחד הדברים שהיו לי מאוד מוכרים ב"משחק התחושות", הוא הפניה של אלון למאיה בטענה שיש לו חוש לדברים כאלה. הוא מזהה את מי שרוצה את זה ונהנית מזה, ויודע מה טוב לה ומה היא צריכה.

מיותר לציין שקבלתי לא מעט פניות כאלה לאורך השנים. זה אולי ישמע לכם מפתיע, אבל אני אפילו מסכימה שאנשים יודעים לזהות אנשים עם רצונות וטעמים דומים. אני תמיד יודעת לזהות כותבת עם פוסטראומה. איך? אל תשאלו (או תשאלו בהזדמנות אחרת), אבל השורה התחתונה היא שכן – יש לנו יכולת לאתר ולהבחין במי שדומה לנו.

השאלה לגביה אני תוהה בדיעבד היא קצת אחרת: האם מי שפנו אלי בזמנו זיהו נשלטת או שולטת פוטנציאלית, או אדם עם נטייה לרה-ויקטמיזציה. מישהי שנמשכת לאלימות ומתעניינת בה. זו גם הייתה, בסופו של דבר, התשובה שנתתי למי ששאל אותי על הנטיות שלי במסגרת הסצנה. אני לא א' או ב'. יש לי פסינציה לאלימות.

BDSM כמצע לרומנטיקה

בעקבות קריאת "משחק התחושות" מצאתי את עצמי חושבת באריכות על האופן שבו הנרטיב הרומנטי או אפילו עצם הצורך לייצר סיפור, מחייבים באופן מאוד גורף (הגם שלא אקסקלוסיבי, ר' הדוגמאות שהביאה דינה) כתיבת נרטיבים BDSMים שיוצאים ממקומות של טראומה. כריסטיאן מייצר לעצמו תיקון באמצעות החדר האדום, סאב צעיר נאסף מהרחוב על ידי דום מנוסה ובדרך זוכה לישועה חומרית ורוחנית, המפגש הקינקי מייצר ומעניק גאולה אישית ורומנטית. האם, בעצם, לא מדובר בסוג של פופ-נצרות (ותודה ליאסנה קולין על ההגדרה) שאנחנו צורכים כמו פופקורן כי הוא מתכתב עם מטא-נרטיבים גדולים יותר ואולי גם עם איזו פינה מוארת-אפלה בנפש האנושית.

גם כאן "משחק התחושות" מאוד יוצא דופן, ולו מפני שנקודת הפתיחה שלו לכתיבה על BDSM היא לא סיפורית אלא מדעית. סאבספייס (ובהשאלה: BDSM בכלל) הוא מצב תודעה. כמו ספורט, כמו לידה, כמו הרבה דברים שאנחנו עושים בשביל הכיף או כחלק ממהלך החיים. כן, אני בטוחה שיש א.נשים שמשתמשים בBDSM כצורה של רה-ויקטמיזציה. אני אפילו חושבת שההסברים של ליירה אור נתנו לי כלים טובים יותר להסביר לעצמי מה חיפשתי בסצנה, אבל הם בעיקר יישבו מבחינתי את הפער בין הנרטיבים (האישיים והספרותיים) בהם נתקלתי לאורך השנים. אותם נרטיבים שתיארו משיכה ועיסוק בBDSM כאיכות מהותנית, לעומת נרטיבים מקבילים שהתייחסו לקינק כאל פעילות מעשירה. עוד דרך להיות אדם בעולם ולהתענג על הסובייקטיביות שלנו.  

כמה מחשבות יותר טכניות על הספר:

בגלל ש"משחק התחושות" כמו הרבה ספרים מצוינים לפניו, קצת נופל בין הכיסאות מבחינה ז'אנרית, לא תמיד הציפיות שלי כקוראת התממשו. בגדול אני חושבת שההליכה בין הטיפות היטיבה עם הספר והופכת אותו לטקסט שלם ובשל יותר, אבל יש לי תחושה שחובבות הרומן הרומנטי (אני ביניהן) ירגישו שמערכת היחסים בין מאיה לאלון יכולה הייתה לזכות ליותר פיתוח, ובמיוחד: אפשר היה לתת דגש חזק יותר על השיא הרומנטי. במובן זה, אני חושבת שאם יש כאן מישהו שעובר עם עצמו תהליך ביחס לזוגיות והרצון להיות בקשר רומנטי, זה בעצם אלון, שמתחיל את הספר כשהוא מתאר את עצמו כנכה רגשית, ולאט לאט מוצא את עצמו מתאהב במאיה. הייתי ממש שמחה לקרוא את נקודת המבט שלו, אם לכותבת יתחשק יום אחד לשבת ולכתוב אותה.

עוד נקודה שאני רוצה לציין לחיוב והפתיעה אותי מאוד, הייתה ההומור. מאיה (וליירה אור, וגם אלון, כשחושבות על זה) מודעת לאבסורד של חלק גדול מהסצנות. איך אני – אישה, פמיניסטית, ליברלית, דוקטור באקדמיה – באה ומניחה לעצמי להיות מנוהלת ע"י גבר סדיסט? זהו, שכן. ואני גם נורא נהנית מזה ולא מפסיקה לגמור. ההתייחסות לאבסורד ברמת הסיפור מנטרלת אותו ברמה החוץ-סיפורית ומנגישה טקסט שיש בו, לצד הרומנטיקה, גם סצנות סקס מפורטות ואלימות מאוד.

אהבתי את השימוש בבלט כמטאפורה. לאורך היצירה אנחנו מלווים את מאיה לסטודיו לבלט, ועוקבים אחרי האימונים שלה. בלט, ריקוד שמותח את גבולות הגוף הפיזי עד לקצה ולפעמים אף מעבר לו, משמש גם כדי להסביר מה בדיוק מאיה מוצאת בBDSM וגם מיהי מאיה ואיך היא חווה את עצמה כסובייקט ("לא כל נסיכה היא בלרינה, אבל כל בלרינה היא נסיכה" – כל בלרינה נדרשת לתעצומות נפש שלא בהכרח נדרשות לנסיכה, ואת התעצומות האלה מאיה מוצאת בסקס עם אלון, כמו גם בבלט).

אהבתי את מאיה. חסרות לי גיבורות כמוה. חסרות לי גיבורות שמגיעות לתוך הקשר הרומנטי כשהן סגורות על עצמן, יודעות מיהן ומה הן רוצות, ומוצאות הגשמה עצמית לא בגיבור ובקשר הרומנטי, אלא בעבודה, בקריירה, באוכל, בסקס וכו'. במילים אחרות, כנראה שהכי מדויק יהיה לומר שעם כל חיבתי לגיבורות פגומות וגיבורים עם עבר טראומטי (ויש חיבה, למקרה שמישהו חשב לרגע אחרת), חסרה לי כתיבה גם על אנשים שלמים, בוגרים, מודעים לעצמם ובאופן כללי סבבה עם החיים.

כבר ציינתי את זה, אבל שווה לחזור על כך: רציתי לקרוא יותר מאלון. האמת היא שגם הייתי שמחה לקרוא יותר על מאיה, אבל אלון הוא הדמות שמצד אחד מחוללת את העלילה, אבל מצד שני, כמעט ולא נחשפת בה. באופן כללי, יש לי תחושה שבכל מה שנוגע לBDSM נכתבים הרבה יותר טקסטים מנקודת מבט של נשלטים (משאמרתי זאת, המלצות לספרים שחוקרים את הפסיכה השולטת יתקבלו בברכה).

ספר שהוא בעדי

אולי הדבר האחרון שחשוב לי לומר, ואני שואלת לרגע מונח שהציעה לי יאסנה קולין, הוא שהדבר שהכי חסר לי עד כה בכתיבה על BDSM (במיוחד מחוץ לפאנפיקים וM/M שהן זירות מקסימות אבל מצומצמות ומוכרות בעיקר ליודעות דבר) זה יצירות שהן בעדי. יצירות שלא מנסות לכבול את הזהות שלי כאדם שמתעניין בפרקטיקה מסוימת לתפיסה מהותנית של יחסי-כוח ויחסי-מגדר. יצירות שנותנות מקום לפסינציה שלי מאלימות ואלימות ורומנטיקה בפרט, אבל בלי להציע תפיסת עולם שממשטרת אותי כקוראת ואת כל מי שסביבי. 

כן – "משחק התחושות" הוא לא ספר קל לעיכול וחשוב לי להדגיש את זה. יש בו המון סקס. ואז יש עוד סקס, ועוד סקס ועוד קצת סקס, והסקס הזה לא נחמד. הוא אלים וקינקי וכואב ואולי אפילו מוגזם בכוונה. בשלב מסוים שמחתי שהכותבת הורידה את הרגל מהגז ועברה לדבר על מערכת היחסים. אבל בין אם כמויות ואופי הסקס היו לרוחי ובין אם לא, מדובר בסקס שמהנה ומשמח את הגיבורים – אין כאן נשלטת שנדחפת לעשות משהו שירצה את הדום שלה ואח"כ מרגישה זוועה עם עצמה, אין כאן ניסיון לצבוע את המשיכה לשליטה כעניין מגדרי, לפקוח עין על מי שלא מעוניין או מעוניינת להתנסות או לייצר היררכיה בין סוגים שונים של סקס. בקיצור, הספר הזה הוא תשובה מאוד טובה להמון טקסטים מלאים בkink shaming, slut shaming ואלוהים ישמור, vanilla shaming שקראתי לאורך השנים. הוא לא גרם לי להתכווץ תוך כדי קריאה. היה לי נעים ומשמח לקרוא את עצמי בתוכו, גם אם אני לא בהכרח משתוקקת לשחזר את כל האקטים שמבצעים הגיבורים.

לסיכום – תקראו. נראה לי שזה די ברור.