מפת המציאות ואיך היא עוזרת לנו כסופרים

"מפת מציאות" היא מונח שמתייחס בדרך כלל לייצוג או מודל של העולם כפי שהוא מובן על ידי יחידים או קבוצות. זוהי מסגרת מושגית שעוזרת לאנשים להבין את סביבתם, את החוויות שהם חווים ואת והיקום בכללותו.

בהקשר פילוסופי, דיונים על "מפת המציאות" עשויים להתייחס לשאלות על מהות המציאות עצמה, התפיסות והאמונות שלנו, והאופן שבו המודלים או המסגרות המנטליות שלנו תואמות (או לא) את המציאות האובייקטיבית. במובן מעשי יותר "מפת מציאות" יכולה להיות דרך מטפורית לתיאור כל מערכת, ייצוג או מסגרת המשמשים להבנה ויישום של מידע מורכב, כגון תיאוריה מדעית, מודל מושגי, השקפת עולם, או אפילו מפה פיזית המציגה מיקומים גיאוגרפיים.

לאנשים ותרבויות שונות עשויות להיות מפות שונות של המציאות, המעוצבות על ידי האמונות, החוויות והרקע התרבותי שלהם. מפות אלו הן לא אחת סובייקטיביות ולא משקפות בצורה מושלמת את המציאות האובייקטיבית.

ספרות יש לציין מהווה מקרה מבחן מרתק לעניין זה. מצד אחד הספרות מעודדת אותנו להשתמש במפות שונות של העולם, אבל גם מייצרת מעצם החשיפה אליה מפה או מפות ייחודיות לה. כלומר, מפה ספרותית של המציאות היא העדשה שדרכה יצירת ספרות מציגה ומפרשת את העולם (שלנו, או זה שהיא מציגה) אבל גם סך האמצעים שמאפשרים לנו להבין את עולמנו שלנו, בעד עדשת הספרות.

כמו שניתן לנחש, מפות מציאות הן כלי יעיל במיוחד לכתיבה. מפות שמספקות ייצוג חזותי של העולם הבדיוני יכולות לסייע לנו בהבנת הגיאוגרפיה והיחסים המרחביים בין מקומות שונים; מפה מנטלית של עולם הסיפור תוכל לספק תובנות לגבי ההיבטים התרבותיים, ההיסטוריים או הפוליטיים של עולם הסיפור, ומפה תיאולוגית – מפתח למערכת החשיבה והאמונות של הגיבורים שלנו.

ספרים שונים יסתייעו במפות שונות והדבר נכון שבעתיים בכל מה שנוגע לספרות ז'אנר ובפרט ספרות ספקולטיבית. 

מפות של המציאות בכתיבת ספרות ספקולטיבית

מהי ספרות ספקולטיבית? ספרות ספקולטיבית היא המטרייה הרחבה שתחתיה חוסים המדע הבדיוני, הפנטזיה, הפנטזיה האורבנית, הריאליזם הפנטסטי ובעצם כל סוגה ספרותית שבה החוקיות שעומדת בבסיס ההתנהלות הפיזיקלית (אבל גם האנושית) משתנה. במילים אחרות – מה שמבדיל בין ספרות ספקולטיבית לספרות יפה זו החוקיות האלטרנטיבית בבסיס עולם המערכה.

בהקשר הזה חשוב לציין שרוב המפות בהן נשתמש בספר שלנו הן מפות שבמובן מסוים נשענות על מפות קיימות – מפת המציאות של עולם מד"ב נשענת בדרך כלל על חוקיות והיגיון מדעי, אבל מארגנת מחדש את עולם הסיפור כך שישקף את הפיתוחים הטכנולוגיים שחלו בו. באותו אופן, מפת מציאות של עולם קסום תישען על מפות תאולוגיות או אנתרופולוגיות של היגיון מאגי.

כך או כך, בין בין אם החוקיות של עולם המערכה שיצרנו מוצדקת על ידי קסם, התקדמות מדעית או אפילו כסוג של ריאליזם פנטסטי, מד"ב טוב (או פנטזיה טובה) צריכים להיות עקביים וקוהרנטיים, תוך נאמנות למפת המציאות של העולם.

לדוגמה: אם החלטנו לאמץ את מפת העולם הפיזיקלית הקיימת שבה הכבידה על הירח היא 1.625 m/s2, כל ניסיון להציע הסדרי כבידה אחרים (נניח: מחולל הגרביטציה המפורסם שיומצא בידי ישעיהו רוזן בשנת 2098) צריך להיות קודם כל להיות מעוגן במפת העולם הפיזיקלית שעליה אנחנו נשענות. שנית ולא פחות חשוב, כל ניסיון כזה צריך להיות תקף לכל ההיבטים של עולם המערכה. אם אנשים על הירח או בתחנות החלל של ישראל משתמשים במחוללי כבידה כדי להתנהל בנוחות, פחות סביר להניח שבתחנת החלל הסמוכה הם יעדיפו לקפץ. אלא אם כן זו תחנת חלל קזחית ואין לה תקציב (גם פה יש היגיון. מוניטרי).

דוגמה אחרת:

אם במפת המציאות שהמצאנו כל השושלת הן מטריליניאליות (במטריליניאליות אדם נחשב כשייך לקבוצת המוצא של אימו) וכל הגיבורות והגיבורים סבורים כי מקורם באחת מחמש אימהות גדולות, יהיה משונה מאוד למצוא דמות שתכנה את עצמה "הרצל בן הרצל". לחילופין, אם בעולם פנטזיה נוסח סנדרסון שיש בו חוקיות כמו-מדעית אחת הדמויות תצליח פתאום במשימתה הודות לכוח האהבה – גם אז ניתן יהיה להצביע על חריגה ממפת העולם והאופן שבו הוא מובנה בטקסט.

אבל אל תטעו – מפות מציאות חשובות לנו גם מחוץ לז'אנר הספרות הספקולטיבית, וכאן אני רוצה להיעזר (שוב) במושג המימזיס. מימזיס משמעו ייצוג או חיקוי של המציאות. ספרות, בהקשר זה, לעולם איננה המציאות עצמה, אלא תמיד: מה שאנחנו חושבים על המציאות, מלאכת מרכבה של מילים שתפקידה לחקות ככל יכולתה את הדבר שאודותיו היא מדברת.

המציאות כמימזיס ומפות מציאות בספרות

כיוון שספרות היא מימזיס, לא נדיר לראות מקרים שבהם חוקי ההיגיון מכופפים או נזנחים לחלוטין. למשל, ברומן הרומנטי נפוצה התמה של גיבורים שנכשלים לתקשר אחד עם השני לצורך יצירת מתח רומנטי. האם א.נשים אמיתיים אכן היו מפסיקים לתקשר תחת אותן נסיבות? סביר להניח שלא. אבל מטרת הרומן הרומנטי היא לתאר התפתחות של מערכת יחסים רומנטית כפי שאנחנו מדמיינים אותה וכפי שאנחנו נהנים לקרוא אודותיה, לא התנהגות אנושית ריאליסטית. באותו אופן, דמות ספרותית יכולה להכין עוגה, לתפור בגד או לבצע כל משימה אחרת באופן שמומחה לעניין יתאר כלקוי או חובבני, ועדיין להצליח במלאכתה. את ההצלחה או הכישלון הללו אפשר לזקוף כמובן לזכות תחקיר בעייתי, אבל גם לזכות העובדה שספרות היא מימזיס. חיקוי, לא הדבר עצמו. ומימזיס פותח בפנינו פתח אם לא מזמין אותנו ממש לחשוב על האופן שבו אנחנו ממפים את המציאות.

כפי שכבר כתבתי בהתחלה, כל דיסציפלינה מזמינה אותנו להסתכל על המציאות (האנושית, הביולוגית, הפיזיקלית) מנקודת מבט קצת אחרת. מפה תיאולוגית של המציאות תשים דגש על מערך האמונות האנושי בזמן שמפה פיזיקלית תדבר על כבידה, תאוצה וכיוצא בזה. ככותבים, הספרות מאלצת אותנו למפות את המציאות באופן שיאפשר לנו לספר סיפור. לברור את אוסף האירועים והאנקדוטות שנרצה לכלול בסיפור שלנו, ולשלוף בפינצטה את אלה שיהפכו אותו לטוב, האמין, המעניין, הרומנטי, המותח (וכו') ביותר שאפשר. אחרי הכול, שום דבר לא עוצר בעדנו מלתאר את חייה של הדמות שלנו מרגע שיצאה מרחם אימה ועד ליום מותה. שום דבר – פרט לרצון לספר סיפור ספציפי.

בהקשר הזה, יש לי חברה שמתעקשת להבדיל בין "היגיון הגיוני" לבין "היגיון סיפורי". החברה טוענת – בצדק לפחות חלקי – שהרבה סופרים מעדיפים את ההיגיון שמשרת את כתב היד שלהם על פני נאמנות למציאות. על כך אין לי כי אם לומר שנאמנות למציאות קיימת בהרבה אופנים: נאמנות למציאות פיזית, נאמנות למציאות מנטלית, נאמנות למציאות פסיכולוגית או סוציולוגית ונאמנות למציאות ספרותית. לשון אחרת: נאמנות למפה מסוימת של המציאות.

לפעמים ואני מעזה לומר שאפילו בדרך כלל נרצה להיות נאמנים לכמה שיותר מפות בו זמנית. אחרי הכול, אלא אם כן חוזה הקריאה שלנו כולל לכתחילה חריגה מהמציאות (כמו בספרות ספקולטיבית), הקורא מצפה מהדמויות שלנו להתנהל במציאות ולא בגרסה אלטרנטיבית שלה. ועדיין, יתכנו מקרים שבהם נעדיף מפה אחת על פני מפה אחרת, היגיון ספרותי על פני היגיון הגיוני. לכל האפשרויות האלה יש מקום – חשוב רק להשתמש בהן בחוכמה.