מחשבות על כריכת "מסמרים"

או: למה הכריכה של "מסמרים" מהממת ומדויקת שאין דברים כאלה? (נכתב בהשראת הכותר שעד היום אני מצטערת שלא קניתי: modern art: why couldn't your five years old draw this?)

מדי פעם (ובאופן שלא כ"כ חזיתי) אני נחשפת לתלונות על הכריכה של "מסמרים". "רציתי לקרוא, אבל הכריכה ממש דוחה בעיניי". "הכריכה מכוערת רצח". "ראיתי את הספר ואני מכיר את מיכל, אבל הכריכה מרתיעה ממש", וכולי. כל התלונות האלה לגיטימיות כמובן, מה גם שכולנו יודעות שבהחלט מקובל לשפוט ספר לפי כריכתו. העניין הוא כזה – מעבר לעובדה שהציור (של אולה קרבצ'נקו המוכשרת) פשוט מעלף בעיניי, הדימוי לא רק קולע לרוח הספר, הוא מעשיר, מעמיק ומחכים אותו.

מכאן והלאה יתכנו ספוילרים קלילים. ראו הוזהרתן.

הכריכה

דימויים, כך יודעת מי שלמדה קצת סמיוטיקה (ואולי גם תולדות האומנות ותיאטרון ועוד דברים) הם לא one man show. כן, הם מדברים בעד עצמם, אבל חלק מהיכולת שלהם לומר משהו הרבה פעמים נטועה ברשת של ארמזים, הדהודים ורעיונות. לשון אחרת: לדימויים באומנות ובתרבות בכלל יש היסטוריה. הם מייצגים רעיונות מוסכמים, ולא אחת יכולים להיות מובנים במלואם רק מתוך היכרות עם ההקשר האומנותי וההיסטורי שלהם. הדימוי שמציגה אולה בציור שמופיע על הכריכה – דמות נשית צפה במים שחורים – מתחבר לארבעה אימאג'ים מוכרים:

הסדרה השחורה של גויה.

המדונה של מונק.

אופליה, שדעתה נטרפה, מוצאת את מותה במי הנהר (ומצוירת גם בתמונה המככבת בראש הפוסט על ידי ג'ון אוורט מיליי).

הגבירה משאלוט (מעשיה ארתוריאנית שעובדה לפואמה בידי טניסון. הפואמה בתורה שימשה השראה לציוריו של ג'ון וויליאם ווטרהאוס).

מבוך מראות

מי שקרא את מסמרים יודע שהספר עוסק באומנות. יהלי ודנה שניהם אומנים ישראלים עם הכשרה רלוונטית (בוגרי בצלאל ו-ויצו בהתאמה). אני לא יודעת אם דנה מכירה את כל היצירות שהזכרתי, אבל אין לי ספק שיהלי נחשף לכולן ואפילו מהדהד אותן ביצירה שלו (כן, אני הסופרת ולכן ה-head-canon שלי הוא קאנון). במובן הזה, השימוש בדימוי שמהדהד דימוי, בספר שמספר על דימויים ואנשים שיוצרים דימויים הוא מעשה ארספואטי (תופעה אומנותית שבה האומנות עצמה עוסקת באומנות). אני אוהבת לחשוב על כך בתור סוג של מבוך מראות.

מבוך המראות הזה משקף גם את נטייתם של הגיבורים ללכת לאיבוד בתוך ההשתקפויות שלהם עצמם – אחד בשני, וכמובן – בתרבות ובחברה שסביבם. לפחות לטעמי, אחד הרגעים החשובים בספר, הוא הרגע שבו יהלי אומר לדנה שהוא מסרב להמשיך לצייר אותה. כי הדבר האחרון שדנה צריכה זה להיות דימוי בראש של מישהו. מה שדנה בוחרת לעשות עם ההצעה הזו הוא כבר עניין אחר לחלוטין, אבל בעיניי, זה רגע האמת של היצירה (והרגע שבו היא דוברת אמת). כדי להיות אנחנו, עלינו להשתחרר מהעיניים שמביטות אותנו.

האם זה אפשרי? אני לא יודעת. אבל המשמעות הזו מגולמת, בין השאר, בבחירה בציור של אולה לכריכה.

עולם תת-ימי אפל

אולה, שמציירת את עצמה, צפה בציור על פני מים שחורים. המים השחורים האלה הם גם רמז לסדרה השחורה של גויה (הכינו את עצמכם להיות מטורגרים ואז תעשו לעצמכם טובה ולכו לגגל. מעטות היצירות שמשתוות לה בעוצמתן), אבל גם מדברת על ציפה במים.

מים רכים, שחורים, מערסלים דמות נשית, ומתחתיהם – תהומות. מה מצוי בתהומות האלה? ה-ghosting שמבצעות הדמויות כרוך גם בהנדסה לאחור, בקילוף אל המקור האותנטי, הפצע האותנטי, אותו יש לבדד משלל המשמעויות והדימויים שעוטפים אותו.

ברמה הפיגורטיבית, מה שנמצא מתחת לאולה הצפה הוא ציורי הסדרה השחורה של גויה, המדונה של מונק. אופליה הטובעת. ווטרהאוס וטניסון. ברמה הליטרלית – תצטרכו לקרוא כדי להבין.

מדונה

מקור נוסף שמהדהד במים השחורים של אולה הוא המדונה של מונק. כן, הבחור שצייר את "הצעקה" וגם את, נו כן, המדונה של מונק. בציור: אישה יפיפייה – מדונה (מריה אם האלוהים) – על רקע נחשולים שחורים, מעל ראשה הילה אדומה כדם, מחלפות העורב שלה מתערבבות עם הרקע. איזו מן מדונה זאת? האם היא קדושה או אולי זונה? פרשנויות, בטח של אומנות, הן עניין חמקמק. קשה מאוד להגדיר תחושה שמעורר בך ציור – אחרת לא היה צורך בדימוי. זאת הסיבה שאני לא רוצה להרחיב יותר מדי (מה גם שאני חוששת להתנגש בשלל הפרשנויות המקובלות). בעיניי יש במדונה הזאת משהו נואש, ובאותו אופן, משהו פתייני, עצוב, טראגי.

אני לא יודעת האם קיים קשר היסטורי בין אופליה למדונה של מונק (יש לציין שגם הקשר ההיסטורי בין אופליה של שייקספיר לאופליה כדימוי, הולך ומתרופף עם השנים). The thing is: העיפו מבט, בציור הזה של מיליי (בראש הרשימה).

מזכיר משהו?

אופליה

אופליה, אהובתו של המלט, בתו של פולוניוס, אהובתו של לארטס, מאבדת את שפיות דעתה אחרי שהיא מגלה שאהוב ליבה, המלט, דקר את אביה (ואחרי שהמלט מנרנר אותה במשך קרוב לשליש מחזה). אופליה, שלאורך רוב המחזה מנוצלת על ידי כל הגברים סביבה, נופלת למים כשהענף עליו טיפסה כדי לקטוף פרחים קורס.

כמו אופליה, גם הגבירה משאלוט/Lady of Shallot מתה על הנהר, אבל בניגוד לאופליה, שנמלטת אל בין זרועות השיגעון מניצול, אלימות ונרנור, הגבירה משאלוט יוצאת אל הנהר אחרי שהיא רואה את לנסלוט בראי הקסמים שלה.

הגבירה משאלוט

גיבורת הפואמה של טניסון, שחיה באי שאלוט, לא הרחק מחצר המלך ארתור בקמלוט, אינה מורשה להביט לעבר החצר, שלא לדבר על ביקור בקמלוט, כתוצאה מקללה מסתורית. במקום לראות את העולם היא מביטה בראי קסמים וטווה דימויים מרהיבים המבוססים על המראות שמציג לה הראי. עם זאת, כשיום אחד היא נכשלת להתאפק ומביטה בחלון – שם היא רואה את לנסלוט, הקללה מתגשמת והגבירה הנוטה למות עולה על סירה ומפליגה בנהר לעבר קמלוט, שם היא מוצאת את מותה.

טניסון הוא רומנטיקן (במובן הקלסי של המילה). כמו הציורים שצוירו בעקבותיו, הוא מספר על יפי הטבע, על הנהר והשרכים המרשרשים והמשיכה האי-רציונלית לשבור את החוקים, לצאת ולהתערבב עם העולם. אבל שבירת החוקים – שבירת המעגל האינסופי שבו כל מה שהגבירה משאלוט יודעת וצריכה לעשות הוא להביט ולא לגעת – מביאה להתגשמות הקללה.

גם דנה, כמו הגבירה משאלוט, לכודה במעגל של הרס עצמי שמונע ממנה לחיות. גם דנה שבויה, במידה רבה, בהיקסמות שלה מהדימויים במראה. ובגלל שארספואטיקה, גם במקרה הזה איך אפשר שלא לשאול מה הדרך אל החיים האמיתיים? האם תיתכן בכלל דרך כזו, מחוץ למבוך המראות והדימויים?

*

את הרשימה הזאת אפשר להמשיך לנצח. כי הגבירה משאלוט מדבר על קמלוט וקמלוט מספרת על המלך ארתור שמתכתב עם ישוע ועם דוד המלך וגם עם הארי פוטר (כמו כן, מי אמר מיכל בת שאול ולא קיבל). העניין הוא שהציור של אולה וגם הכריכה שבה הוא מככב, נטוע בלב רשת סבוכה של דימויים והקשרים. אתן לא חייבות לאהוב אותו. אתן יכולות ומותר לכן לחשוב שהוא מרתיע. אני אפילו אגדיל ראש ואומר שאם הייתי חוזה את הרתיעה, הייתי חושבת פעמיים על בחירת הכריכה.

ועדיין – אני לא חושבת שיכולתי לבקש ציור מתאים יותר או כריכה מתאימה יותר.