מה מפריע לי כלקטורית?

(ואפילו יותר חשוב: מה מפריע לי ובאמת נתפס בעיני כפגם שמצדיק לפסול את הסיפור, ומה סתם יפריע לי כי זה טעמי האישי)

לא כל ספר מתאים לכל קוראת. כבני-אדם, יש לכל אחד מאתנו טעם אישי, והוא משתנה מקוראת לקוראת לפי פרמטרים שחלקם אובייקטיביים וחלקם אקראיים לחלוטין. אני אוהבת רומנים רומנטיים, אבל החברה הטובה שלי קוראת רק ספרות מקור, אחותי קוראת מותחנים ואמא שלי קוראת הכל (אבא שלי לא קורא כלום, ותודה ששאלתם). 

עם זאת, בתור לקטורית, אני משתדלת מאוד להפריד בין הטעם האישי שלי, לבין האופן שבו אני סוקרת טקסטים. אני אולי פחות נהנית ממותחנים, אבל אם אקרא מותחן, אשפוט אותו בצורה אובייקטיבית ככל הניתן. מה גם שספר טוב כמעט תמיד יעניין אותי גם אם הוא לא משתייך לאחת הנישות שאני מעדיפה.

משאמרתי זאת, אם משהו הפריע לי, כנראה שאציין זאת בלקטורה, לשיקולה של העורכת הראשית. אבל לא כל דבר שמפריע גם מצדיק פסילה. לכן ניסיתי לשבת ולהגדיר מה מטריד אותי כלקטורית, תוך התייחסות למידת החומרה שאני מייחסת לכל בעיה.

דברים שסתם יעצבנו לי ת'עין

קיטש – מודה ומתוודה. קיטש עושה לי רע. אם תספרו לי פעם אחת שעיניה של הדמות שלכם סוערות ומחליפות צבעים כמו השמים בעת סערה, אני אתחלחל קלות, אבל אחליק את זה. אם תספרו לי בפעם העשרים שבכל פעם שהגיבור שלכן רוצה להירגע, הוא מעיף מבט בעיניה של אהובתו, וגוון השמים הרגועים משקיט את נפשו הסוערת – טוב, אני כבר ארוץ לדווח על זה בלקטורה. מצד שני, זה לא באמת מה שיפסול את הטקסט מבחינתי.

שוביניזם, סקסיזם, גזענות ושאר חברים – כאישה שמנה, פמיניסטית ובאופן כללי אדם מיודע פוליטית, צורות שונות של אפליה המובעות בטקסט עושות לי רע (וכאן אני מבקשת להבדיל בין דעה המובעת על ידי הטקסט עצמו, לבין דעה שמביעה אחת הדמויות, אך כתב היד בבירור שולל אותה). אם תכתבו גיבור גברירי, מכוער, מקריח ועלוב-נפש שתוהה למה הכוסית שבה הוא חושק דוחה אותו, או כתב יד המביע את הרעיון לפיו כל הערבים אותו דבר: מבינים רק אלימות, אני כנראה אעקם את האף, אציין בהערה מוסגרת שהטקסט הזה גזעני, ואעבור הלאה. 

אג'נדה שלא מוכנה להסתפק במקום של כבוד בסבטקסט – עם כל הכבוד לשוביניזם, גזענות, שמנופוביה וחבריהם, גם טקסטים שמנסים חזק מדי לחנך אותי למטרות נעלות, מעוררים בי הסתייגות. אני אמנם פמיניסטית, אבל אם הייתי רוצה ללמוד על פמיניזם, הייתי הולכת לקרוא את בל הוקס או קת'רין מקינון. כן – ספר יכול לספק חווית למידה, אבל החוויה הזו לתפיסתי צריכה להיות סובטילית, להשתמע מהעלילה ומהסיפור, ולא להיות מנוסחת כמניפסט. 

מה מפריע לי ובאמת נתפס בעיני כפגם שמצדיק לפסול את הסיפור

אלימות לשם אלימות (סקס לשם סקס, אימה לשם אימה, וכן הלאה וכן הלאה) – אלימות היא חלק מהחיים או לפחות חלק מהחוויה האנושית (החייתית ובמקרים מסוימים גם ההומנואידית). אין לי בעיה עם תיאורי אלימות, אפילו גרפיים. תיאורים כאלה עשויים להטריד אותי ולגרום לי אי-נעימות, אבל יתכן מאוד שזו מטרתו של הטקסט. להדיר שלווה, לעורר כעס, בכלליות: לעורר רגש. 

מותר ורצוי בעיני לכתוב הכל ועל הכל: תיאורי מין גרפיים, אכזריות מפורטת, וידויי אהבה טובלים בקיטש. הבעיה מתחילה כשהתיאורים הללו חורגים מתפקידם העלילתי. כן, אולי כתבת רומן ארוטי, אבל סצנת מין שלא מניעה את העלילה לשום מקום, לא מספרת לנו שום דבר חדש על הדמויות ולא מייצרת שום התפתחות, היא כנראה סצנת מין מיותרת. גם סצנה שבה הנסיך מתעלל בשתי משרתות ורוצח אותן פשוט כדי להראות – בפעם האלף – איזה בנזונה אכזרי הוא, היא סצנה מיותרת שאין לה מקום ביצירה. אותו הדבר לגבי השיחה העשירית שבה צמד הגיבורים דנים, שוב, באופן שבו יעצבו את הסדנה שלהם והתכנים שיעבירו בה. אם לסצנה מסוימת יש תפקיד, אם היא מספרת לנו משהו חדש על הגיבורים, אם היא מקדמת את העלילה – היא כנראה צריכה להיות כלולה בכתב היד שלכם. אם הסצנה הזאת רק משביעה את רצונכן לכתוב עוד מאותו דבר, כנראה שהיא פחות נחוצה. 

תאוריית תודעה (theory of mind) או היעדרה – תאוריית המיינד היא מושג חמקמק מעט ולכן אני מתנצלת מראש אם לא אצליח להסביר אותו כראוי. הכוונה היא ליכולת שלנו להמשיג את האופן שבו התודעה שלנו עובדת, וכיוון שכך, להשליך אותו על אנשים אחרים. זאת אומרת שמתוך ידיעה ש-לי יש תודעה, לי יש רצונות וצרכים, והם מניעים אותי לעשות כך וכך, אוכל להסיק שגם לאחר שמולי, יש תודעה, רצונות, צרכים ומניעים. ולא – הרצונות, הצרכים והמניעים האלה אינם זהים לשלי, אלא משקפים את הנסיבות והצרכים הייחודיים של האדם השני. נשמע בסיסי, נכון? אז זהו, שלא. 

לרובנו ברור מאוד שהעמדות שלנו צודקות. למשל, אם לנו ברור שהנאצים ביצעו פשעים נגד האנושות, הרי גם לבן החמש-עשרה שאביו מנהל מחנה השמדה וחבר בהיטלר יוגנד, ברור שהמשטר הנאצי מוכרח לעבור מהעולם ואבא שלו פושע. 

אז זהו. שהמציאות קצת יותר מורכבת. הכתיבה שלנו בהחלט יכולה לעמת את הגיבור עם הדברים הנוראים שאבא שלו עושה, וככותבות, בהחלט יתכן שנציג את פשעי הנאצים ככאלה – פשעים איומים. אבל אם נרצה לכתוב את הגיבור שלנו בצורה אמינה, נצטרך להביא בחשבון שהאינטרסים שלו מצויים בצד השני, וגם אם הוא מסוגל לראות את העוולות האיומות שמתרחשות סביבו, הוא בוודאי מצוי בקונפליקט. לחילופין, אנחנו תמיד יכולות לכתוב על סופי שול (רק לזכור שהיא הייתה היוצאת מן הכלל). 

כתיבה משעממת ולא הגיונית – בסדר, תאמרו בוודאי. ברור שכתיבה משעממת ולא הגיונית היא סיבה לפסול יצירה. אבל איך נזהה נקודות משעממות או לא הגיוניות בטקסט שלנו? ובכן, באופן עקרוני כתיבה משעממת היא כתיבה שלא מצליחה ליצר סקרנות לגבי התכנים שלה. זה אולי נשמע מובן מאליו, אבל לא תמיד ברור מה המשמעות של זה בפועל. 

לתפיסתי, כתיבה משעממת היא הרבה פעמים כתיבה שאין בה stakes ואין בה השתמעויות. ז"א, חייהם של כל המעורבים ימשיכו להתנהל כרגיל, לא משנה מה יקרה. לבחירות שמבצעת הגיבורה אין שום השלכות על מערכות היחסים שלה, על הסטטוס שלה בעבודה או על עולמה הפנימי. לחילופין – ההוריקן יחלוף בעיר בלי שהנזקים שגרם ישנו מן הקצה אל הקצה את חיי הגיבור. 

כמובן שאין פה נוסחה אחת בדוקה, אבל כלל האצבע, לתפיסתי, הוא שלאירועים צריכות להיות השתמעויות. אחרי הכל אם לא משנה מה הגיבורה תחליט, למה שנרצה לקרוא על זה?