מימזיס, למי שלא מכירה, הוא מונח שטבע החוקר אריך אוארבך ופירושו: חיקוי של המציאות. האופן שבו אנחנו ממשיגות לעצמנו את המציאות בספרות. הייצוג הזה משקף כמובן גם את המציאות שלנו, אבל גם את האופן שבו אנחנו תופסות את המציאות, שלא לומר: הפנטזיות שיש לנו לגביה. במילים אחרות, מימזיס היא צורת ייצוג שמשתנה מתקופה לתקופה ומז'אנר לז'אנר ונוגעת לסגנון, לאופי הגיבורים (איזהו גיבור?) ואפילו למה שנתפס בעינינו כמעניין ומדליק.
איך זה עובד בכל מה שנוגע לקריאת רומנים רומנטיים? הטענה היא פחות או יותר כזאת: אם במציאות אני מעדיפה גבר שרואה בי שותפה שווה, כי היי – זאת המציאות ובמציאות יש כלמיני פקטורים שקובעים מה מתאים לי ונוח לי, הרי שבפנטזיה, שחפה מכל אילוצי המציאות, יתכן מאוד שארצה לפנטז על גבר אלפא שקובע לי מה לעשות, מוכן להרוג עבורי וכדומה. מדוע? משום שזאת פנטזיה.
במילים אחרות, הרומן הרומנטי הוא מימזיס: ייצוג של המציאות, לא המציאות עצמה. לכן הוא גם נוחל הצלחה רבה כל כך: הרומן הרומנטי מאפשר לי לפנטז על דברים שלא קיימים ולא הייתי רוצה שיקרו לי, מבלי לחוות אותם באמת.
האם נשים בריאות בנפשן חולמות על גברים מתעללים?
ג'אניס רדוואי, החוקרת שהניחה את הבסיס לחקר הרומן הרומנטי העכשווי, טוענת שנשים משתמשות ברומן הרומנטי כאסטרטגיה להתמודדות עם מציאות קיימת. האנס האוהב והפיראט הפרימט שמוכן לרצוח את הברנש שרק מעפעף לעבר הבחורה שלו, הם הדים לגברים אמיתיים. הכתיבה אודותיהם מאפשרת לנשים לפרוק את הקושי בהתנהלות מולם וגם ללמוד זו מזו איך להתמודד עם מערכות יחסים, בריאות כרעילות.
את הפרשנות הזו, כמובן, אפשר לדחות. קוראות רבות מפרידות הפרדה מוחלטת בין החיים האמיתיים ומערכות היחסים האמיתיות שהן מנהלות במסגרתם, לבין מערכות היחסים והגברים שהן מפנטזות עליהם. ואולם, קריאה שיטתית ברומן הרומנטי ובנגזרותיו (צ'יק-ליט, פאנפיקשן וכו') מעלה שבסך הכל ישנו מתאם בין מה שנשים (והחברה שבה הן חיות) תופסות כמיטיב, רצוי, גברי ומושך, למה שהן כותבות.
מן הסתם המתאם הזה מתבטא בכל מיני אופנים, אבל בסופו של דבר הרומן הרומנטי כן משקף מגמות חברתיות רלוונטיות. גיבורי הרומן הרומנטי מתאימים את עצמם בהדרגה לרוח הזמן – הם פחות מטרידים מינית, הפסיקו (ברוב המקרים) לאנוס מרוב אהבה, מתקשרים יותר, מראים יותר פגיעות, וכן הלאה וכן הלאה.
יתירה על כך: מה שנכתב בשנות התשעים לא היה עובר היום, בדיוק כפי שמה שנכתב בשנות השבעים היה אנכרוניסטי בשנות התשעים.
בהינתן כל הנ"ל, נשאלת השאלה למה המתאם בין המימזיס למציאות הוא לא מתאם מדויק. למה יש ספרות אופל, נניח, או למה אני עדיין נהנית לקרוא את ג'והנה לינדסי. אני הרי לא רוצה שיחטפו ויאנסו אותי.
לטעמי, התשובה היא שהפנטזיה הרומנטית יונקת ממקורות רבים שמושכים אותה לכל מיני כיוונים. לטעון שאנחנו נמשכות לפיקציה בגלל שהיא פיקציה (או לפנטזיה בגלל שהיא פנטסטית) זאת אמירה מאוד מעורפלת – הרי גם הומר סימפסון פיקטיבי, ואנחנו לא נמשכות אליו.
המשמעות היא שאנחנו נמשכות לאיכויות מסוימות שהפיקציה, המימזיס, מבטאת ומתעדפת על פני המציאות (איכויות שלא קיימות במקרה של הומר, שם מודגשות או מועצמות איכויות אחרות).
אז למה ספרות אופל?
לדעתי, התשובה קצת מורכבת. מצד אחד, אנחנו רוצות לדמיין סצנריו-אים מציאותיים, והמציאות הרבה פעמים כאוטית, איומה ונוראה. יותר מזה: אנחנו רוצות לפתור את המציאות האיומה והנוראה הזאת, והפנטזיה הרומנטית, במיוחד זו האפלה, מאפשרת לנו לחוות זיכוך באמצעות סבל. היא מלווה אותנו מבירא עמיקתא לאיגרא רמה ובעקיפין מציעה תיקון אפילו לסבל העמוק ביותר.
כאן נכנס הצד השני של המשוואה. הפנטזיה היא פנטזיה לא כי היא "פנטסטית" אלא משום שהיא מימטית: מפני שהיא מציעה תיקון, מה שהרבה פעמים בלתי אפשרי במציאות, למצבי מצוקה ואלימות.
זאת הפנטזיה: לא העובדה שהגיבור הוא אלפא ואומר לנו מה לעשות, או שנחטפנו לעבדות, אלא האופן שבו אנחנו מתקנות את הגיבור, את עצמנו או את המצב, כדי להפוך את הסיטואציה הבלתי-נסבלת לחיים מאושרים ומספקים.
הטענה הזאת מחזירה אותי לרדוואי: רומאנס הוא אסטרטגיית התמודדות. הפנטזיה עובדת ומדליקה בגלל שהיא מאפשרת לנו לדמיין איך מציאות פוגענית יכולה להפוך לטובה יותר ולחוות את עצמנו נחלצות ממצבי מצוקה, באמצעות הגיבורה.
גם הרומן הרומנטי שלי (בקרוב מתחילה הדסטארט- התכוננו), מלווה את הגיבורה כשהיא מצליחה לתקן עוול רב שנים שנעשה לה. היכולת הזאת, לקרוא את עצמנו בגיבורה הרומנטית ובמערכת היחסים שלה, מאפשרת לנו ליצר תיקון – ולו פיקטיבי – למשהו שנשבר אצלנו בפנים. בעיני זה הכוח המחייה של הרומנטיקה, והוא פועל בדיוק הפוך מהטענה לפיה לפנטזיה אין שום קשר למציאות.