מהו סגנון כתיבה?

בדיוק כפי שלבגד שעיצב מעצב אופנה מסוים יהיה מראה ייחודי, או כפי שניתן להבדיל בין יצירות אמנות ולשייך אותן לאמן שצייר אותן על סמך האופי והמראה המיוחד שלהן, כך גם לכותבים יש סגנון כתיבה המאפיין רק אותם. סגנון כתיבה הוא הקול הייחודי של הסופר או הסופרת, והוא נוצר על ידי שימוש מכוון בשפה (משלב, מצלול, תחביר, וכו'), כתיבה על סוג מסוים של דמויות, וכמובן, נימת הדברים הכללית, האווירה והאטמוספירה. גבריאל גרסייה מרקס כותב אחרת מאורלי קסטל בלום, ואורלי קסטל בלום כותבת בצורה שונה מאלנה פרנטה.

באופן בסיסי, מקובל להפריד בין סגנונות כתיבה שונים על סמך המטרה שאליה מכוון הטקסט. למשל, אם תלכו לערך "סגנון כתיבה" בויקיפדיה, תגלו שהאנציקלופדיה החופשית מבדילה בין ארבעה סוגי "סגנון".

סגנון כתיבה מסביר/מדעי – כתיבה אקדמית שתפקידה למסור לנו את העובדות בלבד באופן אובייקטיבי ככל האפשר, היא כתיבה מדעית. 

סגנון כתיבה משכנע/שיווקי – זוהי כתיבה שמנסה לשכנע אותנו לקנות או לעשות משהו. סגנון כתיבה משכנע ינסה, אולי, להשתמש בנתונים ובעובדות, אבל הוא יציג אותם באופן שיקרוץ לנו, תוך פניה אל רגשותינו והסנטימנטים שלנו, ולאו דווקא אל השכל בלבד.

סגנון כתיבה תיאורי (זיכרונות, דיווחים ממקור ראשון, מדריכי טיולים, וגם סיפורים בדיוניים) – כתיבה שתפקידה העיקרי הוא לידע. בכתיבה תיאורית הכותב לא מנסה לשכנע את הקהל בקשר לשום דבר או להסביר את ההתרחשות – רק לתאר את הדברים כמות שהם, בין אם התרחשו במציאות ובין אם לא. 

סגנון כתיבה סיפורי (נרטיבי) – מטרתו העיקרית של סגנון הכתיבה הסיפורי היא לחלוק מידע במסגרת סיפור. כתיבה נרטיבית צריכה לכלול דמויות, קונפליקט ורקע/סטינג.  

ההפרדה הזו מועילה מאוד כשאנחנו מנסים להסביר את ההבדל בין טקסט מדעי לטקסט שיווקי (טקסט מדעי נשען על עובדות בזמן שטקסט משכנע הרבה פעמים פורט על הרגש), אבל הרבה פחות יעיל בניסיון להסביר מה מבדיל בין סגנון הכתיבה של וירג'יניה וולף לסגנון הכתיבה של, נניח, דיימון ראניון.

מהו אם כן סגנון כתיבה, ואיך נגדיר אותו?

אפשרות אחת להגדרת סגנון הכתיבה הוא: "בחירה מתוך אפשרויות שונות שמציעה הלשון". למה הכוונה? לכל שפה יש מבחר עיצורים ותנועות שמהם מורכבות המילים; לכל שפה חוקים משלה שמכתיבים איך מצרפים הגאים זה לזה, ולאחר מכן – איך מצרפים מילים בודדות למשפטים. באותו אופן, כל שפה בדרך כלל מציעה לנו מבחר דרכים להגיד את אותו הדבר.

למשל, המשפט:

כשהתעוררתי היום בבוקר, הסתכלתי בחלון וראיתי שהשמש זורחת.

יכול להיכתב גם כך:

כשהקצתי הבוקר, ראיתי והנה השמש זורחת בחלוני.

אלו שתי בחירות שונות לגמרי, שגם מקנות אופי שונה לחלוטין לסיפור. המשמעות? פחות או יותר זהה. התעוררתי בבוקר ו-היי. השמש זורחת.

התפקוד השירי של הלשון

צורה אחרת לדבר על סגנון, היא להתייחס לצורות שונות של תקשורת, והתפקידים השונים שהן ממלאות. רומאן יאקובסון, בלשן רוסי-אמריקאי שלמד את מבנה השפה, קבע שלשפה ישנם שישה תפקודים. התפקוד הנסיבתי, התפקוד השירי, התפקוד התחושתי, התפקוד העובדתי-מעשי, התפקוד השיחתי, ו… תפקוד פנים-לשוני חוזר.

אחד התפקודים האלה כפי שניתן לראות הוא התפקוד השירי (או: הפונקציה האסתטית). כלומר: הנטייה של השפה למשוך תשומת לב לעצמה, באופן שמקנה לה מעמד כמעט אוטונומי. לפי יאקובסון, התפקוד השירי מאלץ את הקוראים או המאזינים לשים לב למסמנים ולהעדיף אותם על פני המסומנים. כלומר – להקשיב למילים, לצליל שלהן ולתפקיד שלהן, ופחות למושגים שהמילים מסמנות. אנחנו עושים זאת משום שהרושם שהמילים מעוררות בנו – בין אם בפני עצמן, בין אם באופן שבו הן מסודרות במשפט – מייצר בנו רושם עז, המסיט את תשומת לבנו מהתוכן.

כך למשל, כשאנחנו אומרים שהשיר או המוסיקה שאנחנו מאזינים לה הם עצובים, אנחנו לא מתכוונים לתהליך המנטלי שהשיר מעביר אותנו אלא מדווחים שאיתרנו דמיון מבני בין רגש מסוים (עצבות) לשיר או למוסיקה. זו האיכות האסתטית שלהם.

התפקוד השירי מתמקד במסר, אבל גם ובמיוחד: באופן שבו המסר הזה מועבר. פירוש הדבר שאנחנו עשויים ליפות את המסר באמצעות שפה מליצית, או אולי להשתמש דווקא בשפה דיווחית במטרה להדגיש את המסר ולחדד אותו.

את הפונקציה השירית נמצא הרבה פעמים בציטוטים. למשל:

veni, vidi, vici

יוליוס קיסר טבע את הביטוי כשתיאר כמה קל ופשוט היה הניצחון שנחל באסיה מינור. מישהו זוכר בכלל מהו הקרב המסוים שבו הניצחון הזה התרחש? לא. בפועל, הביטוי משמש כמו סוג של דגל או יתד פואטי. הביטוי החסכוני והקונסוננטי של קיסר (ושימו לב שההגאים מהדהדים זה את זה) הוא ההבעה הלשונית של נצחונו הצבאי. ואנחנו זוכרים אותה גם כעבור אלפיים שנה.

שימוש בלשון פואטית כרוך בדרך כלל בסטייה מהנורמות הלשוניות שאנחנו מורגלים אליהן, באופן שגורם לקורא או למאזין שלנו לחשוב פעם או פעמיים בניסיון לקלוט את המסר. כלומר – "לשון הספרות שונה מהלשון המדוברת בכך שהיא חורגת מההסכמות של לשון דבורה ואפילו של כתיבה לא ספרותית, ומייצרת משהו שונה. היא מאלצת אותנו להתעכב עליה ובכך שוברת את האופן המוכני והאוטומטי שבו אנחנו מתייחסים לשפה."

ועדיין, גם כשאנחנו טוענות שבמקרה זה או אחר, התפקוד של השפה הוא תפקוד שירי, גם כשהשפה משמשת אותנו כדי לייצר חוויה אסתטית, ישנן מבחר של דרכים לעשות זאת, החל בסוגה וכלה במבנה ספציפי כמו היי-קו או סונטה.

מה, אם כן, מבדיל בין צורות שונות של כתיבה ספרותית? במיוחד כשמדובר באותו ז'אנר? התשובה לשאלה זו היא סגנון הכתיבה.

מהו "סגנון" בכתיבה?

סגנון כתיבה, אם תרצו, הוא קצת כמו טביעת האצבע הייחודית של הסופר – חתימה מיוחדת שבאה לידי ביטוי בקול ובאישיות של יצירת הספרות. אם עבודתו של הסופר היא בניין בתים, נוכל להגיד שהסגנון הוא מה שמקשט את הבית: תריסי החלונות, השטיח בכניסה, הקמרונות והכרכובים.

בדרך כלל, סופרים לא "בוחרים" לעצמם סגנון: סגנונות כתיבה נולדים כתוצאה מהתנסות מתמדת בשפה ומשקפים הרבה פעמים את אישיותו הייחודית של כל כותב.

סגנון כתיבה מאופיין על ידי אלמנטים שונים והשילוב ביניהם:

• בחירת מילים
• תחביר
• אמצעים ספרותיים
• הקשר ומטרה/תכלית
• מיקום (היכן הכותב נמצא), תקופת זמן והשפעות חיצוניות

בחירת מילים – דיקציה

דיקציה היא בחירת המילים של סופר או דובר וסגנון ביטוי בשיר או בסיפור (למילה משמעות נוספת יותר מקובלת, היינו: חיתוך הדיבור/אופן ההגייה של מילים, אבל לא נתייחס אליה כאן). דיקציה מתייחסת להחלטות האמנותיות שהכותב מבצע כאשר הוא מעדיף מילה אחת על פני רעותה, והאופן שבו הבחירות האלה משפיעות על המשמעות, הלך הרוח, הנימה והרעיונות שמועברים לקורא.

קחו לדוגמה את שני המשפטים הבאים:

• צבא ישראל הביס את צבאות ערב במהלך מלחמת ששת הימים
• צבא ישראל פירק לצבאות ערב את הצורה במהלך מלחמת ששת הימים

החלפת המילה "הביס" בביטוי "פירק את הצורה" צובעת את המשפט כולו. המשפט הופך מנייטרלי ואינפורמטיבי, לנלהב ותיאורי; הדובר, שבמשפט הראשון היה משקיף אובייקטיבי, לוקח עמדה פרו-ישראלית, ומביע עניין בתוצאות המלחמה.

שני המשפטים מביעים, אולי, רעיון זהה, אבל האופן שבו הם מביעים אותו, מייצר שני משפטים שונים לגמרי.

תחביר

בהקשר זה, תחביר הוא האופן בו ארגון המילים במשפט משפיע על המשמעות. תחביר קשור מאוד לדיקציה, אבל בעוד שבחירת המילים קשורה יותר למילים עצמן – לצבע, לאיכות ולטעם הייחודי שלהן, התחביר קשור לאופן שבו אנחנו מסדרים אותן, כמו גם לאורך ולמורכבות המשפטים שלנו.

מתן תשומת לב למבנה, אורך וסדר המילים במשפט, עשוי לאפשר לכותבים לפתח סגנון משלהם. הנה כמה דוגמאות לאופנים שבהם אפשר להתנסות בשימוש בתחביר:

מבנה (אקטיבי/פאסיבי) – הכלב העצל שוכנע על ידי השועל לצאת לטיול. לחילופין, נוכל לכתוב: השועל שכנע את הכלב העצל לצאת לטיול.

אורך – השועל קפץ מעל הכלב. או: השועל הערמומי והנועז קפץ הישר מעל הכלב העצל וחסר התנועה.

סדר המילים – השועל החום קפץ בזריזות מעל הכלב שנמנם לו בעצלות. או: הכלב נמנם לו בעצלות בעת שהשועל החום קפץ בזריזות מעליו.

שימו לב כיצד משפיע כל שינוי תחבירי כזה על הקצב, המשמעות והסגנון של המשפט.

אלמנט תחבירי אחרון הוא הפיסוק. פסיקים, נקודותיים, נקודות ושאר חברים – לכולם יש תפקיד בשפה העברית. האופן שבו הכותב מחליט להשתמש בהם תורם לסגנון הכללי של המשפט.

טכניקות ספרותיות

טכניקות ספרותיות או אמצעים ספרותיים הן בעצם מבני משמעות מסוימים, שמסייעים לסופר להעביר את המסר שלו לקורא בצורה מיטבית. אתם קרוב לוודאי מכירים אמצעים כמו מטאפורות ודימויים, אבל למעשה ישנו מבחר גדול של עזרים כאלה, החל בהיפרבולה וסינקדוכה וכלה באונומטופיאה. למעשה, הנה לכם רשימה.

הקשר ומטרה/תכלית

למרות שסגנון הכתיבה של כל מחברת הוא תוצר האינטגריטי האמנותי שלו, סגנונות כתיבה מסוימים התפתחו בהקשרים ספציפיים הנוגעים למטרת הכתיבה. תעלומת רצח, ספר לימוד לחטיבת הביניים והיסטוריה מפורטת של התהליכים שהובילו למלחמת העולם הראשונה – יכתבו כל אחד בסגנון אחר, מפני שכל ספר נועד לקהל שונה ומשרת מטרה שונה.

בכתיבה יוצרת, אופי הקהל משמעותי מאוד. יהיה לנו מוזר מאוד להיתקל בכתיבה תמציתית ומחוספסת ברומן-רומנטי, בדיוק כפי שלא נצפה ממשפטן לכתוב שירה באותו קול שבו הוא כותב דו"חות.

למרות שהקהל לא אמור להכתיב את מטרותיה וסגנונה של המחברת, זהו שיקול שיש להביא בחשבון בתהליך העריכה. כמו כן חשוב לציין שסגנונות כתיבה שונים מתאימים בהקשרים שונים.

על כך, בפוסט אחר.