בגיל עשרים וקצת, אחרי שפרסמתי אי אלו יצירות בעברית, החלטתי שהגיע זמני להתרחב גם לפאנדום דובר האנגלית (פאנדום = הלחם של המילים fan, מעריץ, וdomain – תחום, מרחב, אתר). מה כתבתי? פאנפיקים. כלומר, יצירות שמבוססות על יצירות קיימות. הדמויות שעליהן כתבתי לא היו מאוד פופולריות בעברית, וכדי שיהיו לי קוראים הרגשתי שאין לי ברירה אלא לכתוב באנגלית.
ואולם, אליה וקוץ בה. למרות שהאנגלית שלי הייתה טובה וגם השתפרה מאז, היא לא הייתה מושלמת. למרבה המזל, ובשונה מעולם הספרות, בעולמות הפאנפיקשן תמיד תהיה מישהי שתשמח לקרוא, לתקן ניסוחים, לחוות דעה ובמילים אחרות – לערוך לך את הספר, פשוט כי זו חלק מההנאה שבעיסוק בפאנפיקים. שמחה ומרוצה, פרסמתי מודעת חיפוש, ולשמחתי, ענתה לי כותבת בריטית והציעה להיות קוראת הבטא שלי.
במשך שלושה חודשים עבדנו יחד על היצירה. היא שלחה לי את ההערות שלה ואני תיקנתי בהתאם. ואז התחלתי לפרסם את הפאנפיק. התגובות היו מעורבות. חלק מהקוראות התאהבו בטקסט. חלק מהקוראות תעבו אותו, וזו לשון המעטה. במשך קרוב לחודש אני והיצירה שלי הפכנו למוקד של לינץ' מתמשך. האשימו אותי שאני חשוכה, שאני תומכת באלימות, קראו לי בשמות גנאי וצחקו עלי. מישהי אפילו הריצה את כתב היד שלי בתוכנה שקבעה, על סמך דפוסי הכתיבה: זה גבר!
בהתחלה, התבאסתי. עד לאותה נקודה הכרתי את קהילת כותבות הפאנפיקים באנגלית כקהילה חברית, תומכת ומקבלת. פתאום, כותבות שעד לאותה נקודה קראתי והערכתי, כותבות תגובות ארסיות על היצירה שלי ועלי, בלי להכיר בכלל אותי או את האג'נדה שמאחורי הכתיבה שלי.
הבאסה חלפה עם הזמן, וגם הקשר עם העורכת התמוסס. נחמתי את עצמי במחשבה שהיא פשוט לא האדם הכי ידידותי בעולם והתקדמתי הלאה. ניחא. חלפה שנה והחלטתי לכתוב עוד יצירה. הפעם בשיתוף עם כותבת אחרת שהפכה להיות חברה מאוד טובה. ואז, יום אחד, כתבה לי שותפתי בזהירות: קוראת הבטא שלך… מדברת עליך לא כל כך יפה. שאלתי במה מדובר והיא נתנה לי לינק.
מה להגיד לכם? חשכו עיני. קוראת הבטא שלי, העורכת שלי, מי שליוותה אותי בעריכת ופרסום הספר, אמרה ללא שום בושה, שהספר שלי איום ונורא, ונקודת האור היחידה – הכתיבה העשירה והמצוינת שלי (כדבריה) – היא בעצם שלה. האישה שערכה אותי.
אז לא, לא קרה שום דבר דרמטי. אני אפילו לא זוכרת אם ומה הגבתי לה, כי זה לא היה חשוב. הנזק כבר נעשה. ולא – הנזק לא היה הנזק שנגרם למוניטין שלי. מי שאהב אותי, אהב אותי והאמין בי ולי. מי שתיעב את הכתיבה שלי, בכל מקרה לא רצה לשמוע מה יש לי לומר. הנזק היה אחר – העלבון נוכח הידיעה שמישהי שחשבתי לחברה שלי, מישהי שהערכתי וחיבבתי ונפתחתי בפניה, בעצם מתעבת את היצירה שלי ואותי. אחרי הכל, אם שנאת את היצירה שלי – למה לא אמרת לי? אם משהו ביצירה שלי הפריע לך – למה לא דיברת איתי על זה? אולי הייתי משכתבת. אולי הייתי משנה דברים.
אבל לא. שום מילה לא נאמרה. אותו יום, היה הפעם הראשונה שבה למדתי מה העורכת שלי באמת חשבה עלי.
המסקנה? אל תעבדו עם מי שלא מאמין בכן וביצירה שלכן. אל תעבדו עם מי שלא חשוב לו לאהוב את מי ואת מה שהוא עורך. לא בגלל שהיא הייתה עורכת גרועה, אלא כי כתיבה הרבה פעמים משקפת את החלק הכי אישי ופגיע שלנו, ומגיע לנו שיתייחסו אלינו יפה.