למה בכל זאת להשקיע באומנות (ולמה לא)

באופן אישי, הייתי רוצה להאמין כי בעולם שבו היינו חופשיות לממש את עצמנו במנותק משיקולים כלכליים, לא הייתה שום בעיה לכתוב, לערוך, ולהעביר שלוש וגם ארבע הגהות על כל יצירה ספרותית. הן מפני שהמדיום הוא המסר, אבל גם מפני שהשקעה ביצירה שלנו היא השקעה בעצמנו. ככלות הכול, באוטופיה הדמיונית שעליה אני מפנטזת, היכולת לכתוב ולפרסם איננה כפופה לגודל העו"ש שלנו.

 

למרבה הצער, במקום אוטופיה קומוניסטית היקום שאנחנו חיות בו קרוב יותר לדיסטופיה ניאוליברלית. כולנו או לפחות מרביתנו מתפרנסות במסגרת השוק החופשי, וגם התוצרים שלנו (שלא לומר האומנות שלנו) חייבים להיות קוסט-אפקטיביים. גם אם נרצה, מרביתנו לא יכולות להרשות לעצמנו ליצור במנותק מהמגבלות המושתות על זמננו וכוח הקנייה שלנו.

 

כשזה המצב, נשאלת השאלה למה, אפילו בתנאים כאלה, חשוב לנו כל כך להתפרסם ובקנה מידה גדול. ככלות הכול, שום נזק לא יקרה אם נשאיר את הכתיבה שלנו להתנמנם במגירה או לכל היותר נחלוק אותה עם הקרובים לנו בלבד. בעיניי, השאלה הזו מקבילה לשאלה אחרת, קצת יותר מרכזית:

 

היכן (או בעצם מהו) הסובייקט? האם הסובייקט מצוי בפנים, באופן שהוא מארגן ומרהט את המרחב הפנימי שלו, או שמא ביחס/כיחס לעולם? והאם אפשר להפריד בין הדברים?

 

הטענה העיקרית שנגזרת מהתכוננות לפי מסגרת של שוק (הוא שוק הספרים בו אנחנו מתבקשות לשווק את הספר שלנו, ועבורו אנחנו משתדלות שיהיה מצוין ככל האפשר), היא התובנה או ההשלמה הבלתי-נמנעת עם מצב שבו הסובייקט בהכרח מתקיים רק כלפי חוץ. היינו: אין ערך ל"אמת" הפנימית שלי אם האמת הזו לא מתבטאת כאינטרקציה עם עוד אמיתות. ככלות הכול, מה המשמעות של היותי כותבת אם אינני נקראת?

 

 

 

הדיון הנ"ל הוא בעצם צורה אחרת לתהות למה אומנות כל כך חשובה לנו. לשאלה הזו אני יכולה להציע שתי תשובות סותרות.

 

1. אומנות חשובה כי היא מבטאת אני פנימי אותנטי – איזושהי אמת שמעבר למבט החברתי.

 

2. האומנות חשובה כי היא מזקקת אמת פנימית אותנטית באמצעות המבט החברתי. במילים אחרות, מה שהופך את האמת הפנימית לכל כך חשובה, הוא יכולתה לרומם את הסובייקט, שלא לומר: לאושש אותו לכתחילה. לשון אחרת, אומנות היא צורה של היות אדם בעולם.

 

בשני המקרים מדובר על אמת, על אותנטיות, אליה אנחנו יכולות לגשת רק באמצעות העשייה האומנותית. הערך העליון הוא הסובייקט וכל האמצעים כשרים כדי לתת לו להתקיים בעולם.

 

כאן, בעיניי, מתחילה הבעיה.

 

בעולם שאחרי ניטשה, סארטר והתפנית הנרטיבית, במידה רבה בכל עולם שיש בו סובייקט שמארגן את העולם לפי האמיתות הפנימיות שלו, קשה מאוד לדבר על ערכים טרנסנדנטיים. האמת שלי אמיתית בדיוק כמו האמת שלה, והאמת שלה אמיתית לא פחות משלו. כל האמיתות בעולם מצויות בתקשורת עם עוד אמיתות, כשלעתים האמת שלנו זוכה לעמוד בקדמת הבמה, ולפעמים היא נאלצת להשתופף, מבוישת, מאחורי הקלעים. האמת היא חלק ממנגנון שוקי (או לפחות קרובה מאוד למצב הזה), בו לכל בחירה שנבצע ישנן השתמעויות. כל בחירה היא תעדוף.

 

גם כאן ואולי במיוחד כאן אני מוצאת את עצמי עומדת בפני הסתעפות. או שהספר = אני, וככזה מצוי מעל מנגנון השוק (מה שהופך את ההנכחה שלו בתוך מנגנון השוק למצדיקה את כל האמצעים ואת כל ההוצאות), או שהספר הוא בסך הכול עוד ביטוי של האני ולכן – כביטוי נפרד אבל לא עצם הדבר – יש להכפיף אותו לתחרות ולשאול את עצמי האם בכלל משתלם לי להוציא אותו. כי אני קיימת בעוד אופנים שגם הם חשובים. חשוב לאכול וחשוב להתלבט וחשוב מדי פעם לצאת לסרט או למסעדה. אם אפרסם את ספרי, יתכן מאוד שאצטרך לוותר על כל אופני הקיום האלה. מה אני בוחרת?

 

זאת ועוד: הטענה לפיה אם כבר לעשות, אז לעשות מושלם, דומה בעיניי לטענה לפיה ילד מבריק חייב להתאבד על הכישרון שלו כדי להתברג יום אחד בעשיריה הפותחת העולמית של א.נשי המקצוע (בין אם משום שתפקידו לתרום את האומנות שלו לעולם, או משום שהיצירה שלו קיימת רק תוך התכתבות עם עוד יצירות). בהקשר זה מתבקש לשאול למה בעצם אני רלוונטית כסובייקט רק באינטרקציה מאוד מסוימת עם עוד סובייקטים? ואיך אני נתרמת אם אני נשארת בלי פנסיה כי היה לי חשוב להיות נוכחת בשוק? מהו הערך הנשגב הזה תמורתו אנחנו מצופות להקריב הכול כולל הכול?

 

ככותבת המטרה שלי היא ליהנות ממה שאני עושה ובמידת האפשר לחלוק את היצירה שלי עם העולם, בלי להתאבד על זה ובלי לשלם מחירים לא סבירים. אני לא חותרת להתפרנס מכתיבה, אני בסך הכל חותרת לכתוב ולנסות לשווק את יצירתי כמיטב יכולתי, תוך שמירה על האינטגריטי שלי כיוצרת ועל השלמות הנפשית שלי כסובייקט.

 

משאמרתי זאת, אני לא טוענת שאין ערך או טעם להשקעה כלכלית/מנטלית ביצירה. אני לא אומרת שהשקעה באיכות היצירה או התמסרות לשיווק לא עשויות להגדיל את המכירות שלי או את מספר הקריאות ביצירתי. אני גם לא טוענת שיצירת אומנות איננה דבר שראוי להתמסר אליו. אני בסך הכול מנסה להצביע על כך ש-

 

1. הצלחה היא לא תמיד פונקציה של הפקת התוצר הטוב ביותר האפשרי. לכו תדעו, אולי אני גם סתם לא מוכשרת מספיק וגם זה בסדר, אבל אם זה המצב, לא עדיף להכיר מראש בכך שמתוך 100 א.נשים שרוצים לכתוב, רק לעשרים יש כישרון ורק 5 גם יצליחו לממש את הכישרון הזה, במקום לתבוע מראש השתעבדות טוטלית – מנטלית ופיננסית – ליצירה?

 

2. יצירת האומנות לא עומדת מעל החיים עצמם, בטח שלא באופן אובייקטיבי. זהו בסך הכול ערך שהרבה א.נשים מקבלים את היותו ערך.

 

בדיוק כמו "אמת" – אומנות היא רעיון מופשט, שהמימושים שלו בפועל והתוצרים שאנחנו מקוות להפיק מהם, מתקבלים כפונקציה של הסכמה קולקטיבית. ובהינתן שאכן מדובר בערך מופשט (אבל גם אם לא), הערך הזה מתחרה בעוד ערכים. מניין הקביעה שדווקא ערך X ולא ערך Y צריך לנצח?

 

משאמרתי זאת #2, חשוב לי להדגיש שאני לא חושבת שאין צורך בעריכה. דעתי היא שהרצון או אפילו הצורך להפיק מוצר כמה שיותר מוצלח שריר וקיים. אבל ככזה הוא מתחרה בעוד צרכים ועוד רצונות.

 

יתרה מכך, אם הייתה קורלציה ישירה בין הפקת מוצר איכותי לכיסוי עלויות ההפקה, בוודאי שהייתי מתעקשת שכל אחת יכולה וחייבת לערוך את יצירותיה. הבעיה היא שלא זה המצב – אנשים קוראים המון ספרות בינונית, מתעלמים מספרים טובים יותר ובאופן כללי מחזיקים בטעם אישי מנותק מכל סוג של שיפוט טעם אובייקטיבי שניתן לפורמולציה.

 

לכן, למי שיש זמן וכסף (בעיקר כסף) אני ממליצה מאוד לערוך. אבל שני הנ"ל הם משאבים בחסר. וכיוון שעריכה היא הוצאה של בין 8000 ל20,000 ש"ח – בהחלט יש אנשים שעדיף להם להשקיע את הכסף בקרן השתלמות/פנסיה/חסכון לטווח ארוך.