דיאלוג (מהמילה היוונית שפירושה: באמצעות מילים), הוא מה שקורה כששתי דמויות בסיפור משוחחות. להבדיל ממונולוג, שבו דמות מדברת לעצמה, או סולילוק (soliloquy) שבו הדמות פונה אל הקהל, בדיאלוג יש לנו לכל הפחות דמות אחת נוספת, אליה מופנות האמירות בתוך הסיפור.
כתיבת דיאלוג היא בין הכלים החשובים ביותר בארגז הכלים של הסופרת. דיאלוגים מופיעים בספרים, בסרטים, במחזות ובקומיקס, ויש להם שימושים רבים: דיאלוג כתוב היטב מסייע לקוראת להרגיש שהיא חלק מהסצנה ומסייע לנו לאפיין את הדמויות. דיאלוג יכול לשמש אותנו כדי לקדם את העלילה, לחשוף פרטים על הדמויות (או לטשטש אותם), ולהבהיר לנו בדיוק מיהם הגיבורים שלנו, מה הם רוצים ואיך הם מתנהלים מול דמויות אחרות.
כדי לכתוב יצירה מעניינת וקונסיסטנטית (שלא לומר: יצירה שכל אחד מהחלקים שלה תומך בחלקיה האחרים), נרצה להעמיד בלב היצירה שלנו קונפליקט מרכזי ושאלה מהותית. דיאלוגים, כפי שתראו, יוכלו לסייע לנו לחשוף איך כל אחת מהדמויות מרגישה לגבי הקונפליקט הזה, כמו גם לגבי הדמויות האחרות. לדוגמה:
דמות שכועסת על דמות אחרת ומרגישה נבגדת על ידה, תוכל לומר: "אני לא חושבת שאוכל לבטוח בך שוב." האמירה הזו חושפת את טיב מערכת היחסים בין הדמויות ומה שהן מרגישות האחת כלפי השנייה. כמובן, במקרה כזה נצטרך גם לשים לב שלא לתמלל את המובן מאליו.
סוג הדיאלוג שיקיימו הדמויות שלנו תלוי באופי מערכת היחסים ביניהן:
האם הן נפגשות ומשוחחות בפעם הראשונה או בפעם האלף?
האם הן מתבדחות או שמא הן מטיחות עלבונות זו בזו?
האם שני האנשים הללו יישארו זרים זה לזה, או שהם עתידים להתחבר?
אולי הם אויבים שרוצים להרוג אחד את השני?
אולי הם נועדו להיות נאהבים? (אולי הם אויבים שעתידים להתאהב זה בזה?)
וכן הלאה וכן הלאה.
דיאלוג צריך להיות תכליתי
בכתיבה יוצרת וגם בתסריטאות ומחזאות, אין מילים שנאמרות בטעות. כל מילה, מרגע שהיא נאמרת, משרתת מטרה מסוימת. אל תתייחסו לדיאלוגים שלכם כאל אמצעי למלא מקום ולנפח את כתב היד. דיאלוג הוא כמו פיסת פאזל: במנותק מהקשר כולל, הוא עשוי להישמע אקראי, אבל כשקוראים אותו במסגרת כלל היצירה, הוא מספק לנו תמונה עשירה ומדויקת.
זאת ועוד: דיאלוג כתוב היטב הוא אחת הדרכים שבהן כותבת מראה ולא מספרת ביצירות שלה. דיאלוג אמור להעביר מידע: הררי דיאלוג שכל תכליתם היא למלא את הטקסט ולנפח אותו, מסיטים את הקשב של הקוראת ולפעמים גם משעממים.
מטרת הדיאלוג
- לחלוק מידע רלוונטי
- לפתח את הדמויות
- להניע את העלילה ולקדם אותה
- ליצור אטמוספרה
שימוש בקול המתאים
לצורך כתיבת דיאלוג אפקטיבי, חשוב לזהות ולהשתמש בקול הנכון לדמות ולאירוע. "קול" בהקשר זה פירושו: הדרך שבה הדמות מדברת, והוא כולל נימה, משלב ובחירת מילים.
דמות שמדברת לחבר תישמע אחרת מדמות שמדברת אל הבוס שלה. הדיאלוג ישתנה בהתאם לנסיבות מערכת היחסים. כפי שבחיים האמתיים אנחנו משנות את נימת וסגנון הדיבור שלנו כדי להלום את הנמען ואת הסיטואציה, כך תעשינה גם הדמויות שלנו.
מדריכים מסוימים שנתקלתי בהם, טוענים שבספרות לא תמיד נוכל או נרצה לשקף בצורה מדויקת את האופן שבו דמויות מדברות בחיים האמתיים: ספרות דורשת מאתנו להיות מדויקות יותר, ולפעמים גם דרמטיות יותר – במטרה לקדם את העלילה שלנו. לדעתי מדובר בטיפ בעייתי: אם הנסיבות מצריכות דרמה, נרצה לכתוב דיאלוג דרמטי (או מבודח, או כעוס). אבל אם הדרמה איננה משתמעת מהנסיבות, כתיבת דיאלוג כזה תגרום לכתב היד שלנו להרגיש מלאכותי ולא-אמין.
דיאלוג בסרט/מחזה, לעומת דיאלוג כתוב
לפני שנתקדם, חשוב להצביע על ההבדל בין מדיה חזותית, מדיה מבוססת האזנה (נניח, תסכיתים) ומדיה כתובה.
במדיה חזותית, אנחנו הצופים רואים את הבעות הפנים של הדמויות ואת שפת הגוף שלהן. אנחנו רואות אין הן ניצבות ביחס לדמויות אחרות, את החלל שבו הן נמצאות, ואנחנו יכולות לראות מה קורה סביבן בזמן הדיאלוג. פירוש הדבר שדיאלוג בסרט, סדרה או מחזה, סוחב על גבו פחות משקל מאשר דיאלוג בספר.
במדיה כתובה, המצב הפוך. אנחנו, כקוראות, לא זוכות לראות את הדמויות או לשמוע אותן. לכן, דיאלוג במדיה כתובה צריך לספק יותר אינפורמציה. למשל – הדיאלוג ילווה במחשבות של הדמות. או בתיאור המחוות שהיא מבצעת. תיאורים כאלה, באופן טבעי, אינם נחוצים בסרט.
בהינתן שזה המצב, עלינו ככותבות לשאול את עצמנו איך לספק את כל האינפורמציה הזו ועדיין לכתוב דיאלוג יעיל, קצבי ומותח.
פקחו עיניים ואוזניים
הביטו סביבכם. האזינו. כשאתן נוסעות ברכבת, בשיחת הברזייה בעבודה, בתור בסופר – אנשים מנהלים דיאלוגים בכל מקום. שימו לב לשפה שבה הם משתמשים. שימו לב לשפת הגוף שלהם. איך הם נשמעים כשהם מרוצים? איך הם נשמעים כשהם כועסים? אילו מן תיאורים ותארים הם מייחסים לאנשים שהם מדברים עליהם? באילו מחוות הם משתמשים בכל סיטואציה?
שימי לב: ברוב המקרים, אנשים לא מקפידים על דקדוק תקין כשהם מדברים. קיימים כמובן יוצאי דופן, אבל אפילו מי שמקפידים להשתמש בשפה תקינה, בדרך כלל ינמיכו משלב כשהם מנהלים דיאלוג.
זו גם הסיבה שמצופה מאתנו להבדיל בין שפת הכתיבה של הטקסט, שהיא שפה ספרותית (למרות שהיא לא חייבת להיות כזו), לבין שפת הדיבור של הדמויות, שהיא יומיומית יותר.
שימו לב לנימה ולמקצב
אל תקשיבו רק למילים. הקשיבו לאופן שבו הן נשמעות. דיאלוג יכול לשמש אותנו כדי לאותת על התרחשויות. קול מתגבר לצעקה או נמוג ללחישה, מיידע אותנו שמשהו עומד לקרות. אם קולה של דמות הופך למונוטוני, היא קרוב לוודאי משתעממת ממה שנאמר לה.
אפיון דמויות באמצעות דיאלוג
אתן יכולות להשתמש בדיאלוג כדי לאפיין את הדמויות שלכן. למעשה – חשוב שתעשו זאת! דיאלוג חושף לא רק את גישתה של הדמויות, רגשותיה וההעדפות שלה, אלא גם את הרקע שלה.
האופן שבו אנחנו מדברים משקף את המעמד שלנו, רמת החינוך שקבלנו, מניין הגענו ומצבנו הסוציו-אקונומי. גבר אשכנזי צעיר ישמע אחרת מאישה מזרחית מבוגרת. עולה מרוסיה, ידבר בצורה שונה מאשר עולה מארה"ב. הדקדוק שלהם יהיה שונה ואוצר המונחים שלהם יהיה שונה גם אם ישוחחו על אותם דברים.
נראות אחידה
בדרך כלל, קוראים מעדיפים לדעת תיכף ומיד האם הם קוראים פרוזה או דיאלוג. למרות שטכניקות שונות מטשטשות את ההבדלים בין דיבור לפרוזה (למשל: דיבור ישיר עקיף, שבו המספרת משתמשת בשפת הדמויות כדי 'לקריין' את מה שהן חושבות הישר מתוך הראש שלהן), דיאלוגים מפורמטים בצורה ספציפית כדי לייצר חווית קריאה חלקה וזורמת במידת האפשר.
אז מהם הכללים הבסיסיים לכתיבת דיאלוג?
כשדמות מדברת, נשתמש במירכאות בתחילת המשפט ואז בסופו ("הנה, ככה. קפיש?").
א' סיימה לדבר, וב' משיבה לה? התחילו פסקה חדשה. וכך גם עם כל דמות חדשה שמצטרפת לדיאלוג.
סימני הפיסוק יכולים להופיע בתוך המירכאות, אבל גם מחוצה להם ("כך," אבל גם "כך",) וזאת למעט סימני כתיבה וקריאה שאמורים להימצא בתוך המירכאות.
שימו לב לפעלים:
המשפטים שלכם אמורים לדבר בעד עצמם. נכון, הפועל שאנחנו משתמשים בו משמש כדי למסור מידע, אבל עודף פעלים ומחוות גם מסיח את הדעת מן הנאמר, וגם מציק בעין. באותו אופן, אין צורך לזגזג בין אינספור פעלים רק כדי להימנע מ"אמר/ה". מדי פעם הדמויות יכולות להתחנן, לחרוק בשיניים, להתחנחן, וכו', אבל שימוש בפועל שונה בכל פעם יוצר רושם של מאמץ. וכן – מסיח את הדעת.
זאת ועוד: כשמדובר בדיאלוג בין שתי דמויות, לא כל אמירה צריכה להיות מלווה בפועל. מרגע שהבהרתם מיהו הדובר הראשון, די ברור לכולנו מי דיברה בעקבותיה. כן – מדי פעם כדאי להוסיף פעלים וכינויי גוף כדי לוודא שהקורא לא איבד את הרצף, אבל ככלל, אין שום מניעה להביא את הדיאלוג כפשוטו.
היכן להתחיל את הדיאלוג?
כיוון שאי אפשר לספר סיפור תוך מעקב צמוד אחרי כל מעשיהן של הדמויות (לא נשב ונכתוב את כל השעות שהדמות שלנו מעבירה בשינה, נכון?) נצטרך להחליט מתי לפתוח כל סצנה וכמה מתוכה להראות. לפעמים נרצה להציג את האירועים שהובילו לשיחה. לפעמים לא. בפעמים אחרות, כדי למקד את כתב היד שלנו, להסתיר מידע, לרגש או אולי כדי לייצר אפקט דרמטי, יתכן שנרצה להתחיל אותו in media res, כלומר: באמצע. הרוחות מלוהטות, שתי הדמויות שלנו התווכחו, ועכשיו הן בדיוק בעיצומו של ריב.
לא תמיד חייבים להביא את השתלשלות האירועים שקדמה לדיאלוג. למעשה, יתכן שנכון ומדויק יותר לסיפור, יהיה להתחיל דווקא ברגע שמישהו שובר סרוויס או מחליט לעזוב את הבית בטריקת דלת. אמנות הסיפור היא במידה רבה אמנות ההחלטה מתי לצמצם ומתי להרחיב.
לא פחות חשוב: לא כל אירוע צריך ללוות עד סופו. שגיאה נפוצה של כותבים היא לפתוח כל פרק בכך שהדמות מתעוררת, ולסיים אותו כאשר הדמות הולכת לישון. זו שגיאה, מפני שבדרך כלל, אלו שתי התרחשויות שלא רלוונטיות למהלך הטקסט ואינן תורמות למהלך העלילה. התחילו את הפרקים שלכם או הדיאלוגים שלכם מהמקום שבו הם נהיים רלוונטיים לסיפור, וסיימו אותם אחרי שהעברתם את הנקודה שלכם.
דעו את עצמכם. כלומר, את הדמויות שלכם.
דיאלוג משמעותי הוא דיאלוג שמציג אג'נדה. הדמות רוצה להשיג משהו. הבלש מנסה לחלץ הודאה מפיו של החשוד. הנערה מבקשת לומר לחבר שלה שזה נגמר. עובד מנסה לאותת לבוסית שלו שהוא רוצה העלאה בשכר. רוב השיחות האלה לא נפתחות בהצהרה חד-משמעית על מה שאנחנו רוצים להשיג מהצד השני. הרבה פעמים נציג את האג'נדה שלנו בצורה מפותלת, נגמגם, או נגיע אליה בעקיפין.
מתח בדיאלוג נוצר כתוצאה מההבדל בין המניעים האמתיים של הדמויות, לאופן שבו הן מביעות אותם. המבע הזה מתכתב עם הסאבטקסט הרגשי של הסצנה.
לדוגמה:
דמות יכולה לנסות לשכנע דמות אחרת לוותר על נתיב פעולה מסוים ולהשתמש בטיעון המחזק את הבקשה שלה – אבל בעצם יש לה אג'נדה שונה לגמרי, שהדמות השנייה איננה מודעת לה. נניח – הדמות שלנו מבקשת מן הצד השני לדבר קצת יותר בשקט כי מישהו ישן, אבל בעצם מנסה לאותת שהיא ובן-שיחה משוחחים על עניין פרטי.
סחטיין על המאמר פוקח העיניים ומרחיב הדעת.
ברצוני להעיר הערה קטנה.
בנושא סמני הפיסוק בדיאלוג ישנם כללים בלשניים ברורים איזה סימן פיסוק יבוא בתוך המירכאות ואיזה מחוץ להן בסיום משפט. והוא האם הסתיים המשפט המדובר במירכאות ואז בתוך המירכאות, או שהמירכאות הן מאמר מוסגר בתוך משפט והמשפט שהסתיים הוא מחוץ למירכאות ואז הנקודה מחוץ למירכאות.