חזרתיות – כן או לא?

המלצה שהרבה פעמים חוזרת על עצמה בקבוצות כותבים היא להימנע מחזרתיות. מילים שחוזרות על עצמן, ניסוחים רפטטיביים ואפילו משפטים שלמים שמופיעים שוב ושוב ללא שינוי יכולים להרוס סיפור. האבחנה הזו נכונה, אבל בהקשר הזה חשוב לשים לב לסוגים שונים של שימוש בשפה ובעצם, למטרות השונות שהשפה משרתת בתוך הטקסט שלנו.

מצד אחד, שפה יכולה ויש אפילו אומרים צריכה להיות שקופה. שפה שקופה היא שפה שתפקידה לפנות את קדמת הבמה לעלילה, לדמויות, להתרחשויות. במקום לגרום לקורא לתהות על הבחירות הלשוניות (מה שיכול להיות גם טוב, אבל על כך – תיכף), נרצה, ככותבות, לפעול בצורה שתאפשר לו להתמקד באירועים. המשמעות היא שהשפה צריכה למשוך כמה שפחות תשומת לב לעצמה.

מהי שפה שלא מושכת תשומת לב לעצמה? הרי תמלול של אירועים, ניסיון להעלות אותם בכתב (אבל גם לצלם או לשיר אותם) הוא תמיד סוג של פרשנות. איך פרשנות אחת יכולה למשוך יותר תשומת לב מפרשנות אחרת? אולי התשובה לשאלה הזו תהיה ברורה יותר אם נחשוב לרגע על סוגי תמלול או פרשנות שכן מושכים תשומת לב לעצמם. נניח – כתיבה תנ"כית. כולנו יודעים לזהות טקסט שנכתב בשפה מקראית. אוצר המילים שונה, השפה הרבה יותר גבוהה וסביר להניח שכולנו נרגיש קצת מוזר אם דמות עדכנית תישמע פתאום כמו נביא מימי התנ"ך.

בהקשר זה מעניין לציין שהתנ"ך עצמו, כשנכתב, לא נחשב לטקסט מורכב במיוחד. הוא לא נכתב בשפה תנ"כית, פשוט מפני שמה שאנחנו תופסים כעברית תנ"כית (ועברית בכלל) מושתתת על התנ"ך. במילים אחרות, הזמן וההקשר הפכו את הטקסט המקראי לטקסט בעל סימני היכר מאוד ברורים. נכון, זו אולי לא הייתה המחשבה שמאחורי בחירת המילים של הכותבים המקוריים, אבל כיום כולנו נדע לזהות שפה תנ"כית ובדרך כלל נרגיש את האפקט שלה.

אפקט = האופן שבו השפה מייצרת את הטקסט. הרי כבר אמרנו, טקסט שכתוב בשפה תנ"כית מרגיש אחרת מטקסט לא תנ"כי. ככותבות, נרצה לרתום את האפקט הזה לטובתנו. למשל, אם גיבורינו חשפו נבואה עתיקה, שימוש בשפה תנ"כית לכתיבת הנבואה יכול לתרום לרושם שהדברים שנאמרו או נכתבו אכן נכתבו לפני זמן רב מאוד, שלא לומר: רתימת התחושה הרליגיוזית של הקריאה בטקסט התנ"כי לקריאת הטקסט שלנו. נבואה, הרי, היא דבר מיסטי, משהו שלא מהעולם הזה. כשזו התחושה שאנחנו רוצות לעורר בקוראות, שימוש בשפה תנ"כית הוא בחירה נבונה.

כמו האפקט התנ"כי, שמגייס לטובתו גם את היושן המקראי אבל גם את הקדושה המקראית, ישנם אפקטים נוספים שאפשר ושווה לדבר עליהם בכתיבה. שפה גבוהה יותר לעומת שפה נמוכה יותר, שפת רחוב לעומת שפה תקנית, עברית של שבת לעומת סלנג. שפה משובשת של עולה חדש או דיאלקט מקומי, ושפה שיש בה המון דימויים, מטאפורות וקישוטים. כל האפקטים האלה מסבים את תשומת הלב שלנו מההתרחשויות. כולם מהווים שפה המושכת תשומת לב לעצמה.

האם פירושו של דבר שנעדיף לא להשתמש בהם?

התשובה קצת יותר מורכבת מ-כן ו-לא. מצד אחד, כמו שכבר אמרתי, כתיבה היא תמיד פרשנות. איך שלא נמסגר את הסיטואציה, כל ניסיון לרדת לעומק הדברים תמיד יצריך אותנו לעבור בנקודה שבה התיאור שלפנינו הוא רק אחד מאלפי תיאורים אפשריים. שפה היא אף פעם לא באמת שקופה – פרט למקרים שבהן היא, ובכן, שקופה.

מתי זה קורה? בנקודות שבהם הכותבת מצליחה לאמץ סגנון שהולם מספיק את רוח הזמן ורוח הקוראים, שכבר אי אפשר לשים לב להיותו סגנון. כתיבה עיתונאית, במידה רבה, שואפת לייצר רושם כזה – רושם של אובייקטיביות. העניין הוא שכסופרות וסופרים, זאת לא בהכרח המטרה שלנו. המטרה שלנו – אם לפשט אותה ממש – היא להעביר את הקורא חוויה. ליצור במילים את מה שבמדיום אחר היה נוצר באמצעות טעם, ריח, שמע, זמן. והכלי שבאמצעותו אנחנו אמורות לעשות את זה הוא המילים שלנו.

לכן חובה עלינו לזכור שהאפקט הלשוני, שבו השפה מושכת תשומת לב לעצמה, הוא לא תמיד (למעשה, הוא בדרך כלל איננו) חלק נפרד מהטקסט, אלא עצם הטקסט. הכתיבה שלנו אמורה למשוך תשומת לב לעצמה – כי ככה כתיבה פועלת.

בדיוק מהסיבה הזו, אם לחזור רגע להתחלה, אין כלל אצבע חד-משמעי לגבי חזרתיות בכתיבה. חזרתיות יכולה ליצור אפקט מסוים, חזרתיות יכולה לסמן דחיפות, היא יכולה לייצר מקצב לירי, חזרתיות מדגישה דברים מסוימים ובכך יכולה להסתיר אחרים. חזרתיות משפיעה גם על המוזיקה של השפה: מילים שחוזרות על עצמן מהדהדות שוב ושוב את אותם צלילים. זה יכול להיות יפה. זה יכול להיות מעצבן ולא-אסתטי. בכל האפקטים האלה אתם צריכים לדעת להשתמש לטובתכם, כדי להעשיר את הסיפור שלכם.