חוזה הקריאה וכיצד להשתמש בו

למרות שמצאתי את עצמי מברברת באריכות על חוזה הקריאה בין הכותבת לקוראת, בכל פעם שרציתי להפנות מגיבות ומגיבים לעיון מורכב יותר, מצאתי את עצמי ניצבת מול היעדר מקורות בעברית. אי לכך החלטתי לתרגם את הפוסט המצוין של Katherine Cowley, מחברת The Secret Life of Miss Marry Bennet, שמפרק את המושג לגורמים.

לאתר של קת'רין: https://www.katherinecowley.com/ 

לפוסט המקורי: https://www.katherinecowley.com/jawl/reader-writer-contract/

ועכשיו הסרט

"סנדיטון", דרמה תקופתית בריטית המבוססת על ספרה הלא-גמור של ג'יין אוסטן, עלתה לאוויר בשנת 2019. דעותיהם של צופי הסדרה היה מפולגות (הרוחות בטוויטר ובפייסוק התלהטו!) והתחלקו, בגדול, לשתי קבוצות: הקבוצה הראשונה התאכזבה מפרק הסיום ואילו חברי הקבוצה השנייה התחננו לעונה נוספת (באופן אישי, אשמח לראות עונה נוספת).

מה שמאחד בין שתי הקבוצות היא התחושה שההבטחות שניתנו בתחילת העונה טרם קוימו. בין אם התגובה היא אכזבה או תשוקה לעוד (אחרי הכל, גיבורה אוסטנית תמיד זוכה בגבר שלה!), התגובות הללו מלמדות אותנו שיעור חשוב בכתיבה:

לקהל יש ציפיות משלו לגבי אופי הסיום (resolution) הראוי ליצירה, וההבטחות האלה מבוססות על הבטחות מרומזות שנתנו הכותבים.

חוזה הקריאה

הפעם הראשונה שבה נתקלתי בחוזה הקריאה (the reader-writer contract) הייתה במסגרת קורס בקולנוע בשנה הראשונה בקולג'. העקרונות, כמובן, רלוונטיים הן לספרות והן לקולנוע.

חוזה הקריאה הוא הסכם בין הקורא.ת לבין מחבר.ת כתב היד.

הקוראת מבטיחה להשעות את הספקות וחוסר האמון שלה ולהשקיע את זמנה ותשומת ליבה בסיפור (לעיתים ההשקעה היא גם השקעה כספית).

הכותבת מתחייבת לטוות סיפור מרתק שמקיים את ההבטחות שניתנו בתחילת הסיפור, כולל (אך לא מוגבל ל-):

ז'אנר

עלילה

דמויות

סגנון

נקודת מבט

חוזה הקריאה של ג'יין אוסטן ב-"ההיסטוריה של אנגליה" (The history of England):

בגיל שש-עשרה כתבה ג'יין אוסטן חיבור קצר ששמו (בתרגום לעברית) הוא "ההיסטוריה של אנגליה מימיי שלטונו של הנרי הרביעי ועד מותו של צ'רלס הראשון". תוכלו לקרוא אותו אונליין. החיבור לא נכתב במטרה לפרסמו, כמו רבות מהיצירות שכתבה כילדה ובת עשרה, מטרת החיבור הייתה לחלוק אותו עם בני משפחתה. "ההיסטוריה של אנגליה" נכתב בנובמבר 1971, פסע מגיל שש-עשרה.

בפסקאות הבאות נבחן את פתיחת "ההיסטוריה של אנגליה", נבדוק מהן ההבטחות המשתמעות מחוזה הקריאה ונראה כיצד הן מתממשות לצורך יצירת סיום מספק.

הכותרת ותת הכותרת

כותרת היצירה המלאה היא "ההיסטוריה של אנגליה מימיי שלטונו של הנרי הרביעי ועד מותו של צ'רלס הראשון". זוהי כותרת סטנדרטית מאוד לכותר היסטורי שנכתב ב-1790. מיד לאחר הכותרת מופיעה תת הכותרת:

"מאת היסטוריונית בורה, משוחדת ובעלת דעות קדומות."

עוד לפני שהיצירה מתחילה, אנחנו זוכים גם להערה הזו:

"נ.ב. בהיסטוריה זו יופיעו מעט מאוד תאריכים."

כבר כאן אוסטן מבססת ז'אנר ומכתיבה נימה: לפנינו פרודיה על כתיבה היסטורית סטנדרטית. זה איננו טקסט מתאים למי שמעוניין ללמוד על היסטוריה בריטית. ההודאה לפיה ההיסטוריונית היא "בורה, משוחדת ובעלת דעות קדומות" מנוסחת בחוכמה ומיד מסבה את תשומת ליבנו לכותבת – חרף בורותה, אנחנו מיד רוצים לדעת מיהי ומה יש לה לומר.

הפסקה הראשונה

אוסטן ממשיכה לבסס את חוזה הקריאה בפסקה הראשונה:

"הנרי הרביעי עלה לשלטון באנגליה, לשביעות רצונו הרבה, בשנת 1399, אחרי שגבר על דודנו (הקודם לו בסדר הירושה) ריצ'ארד השני והוציא אותו לגמלאות בטירת פומפרט, שם – ממש במקרה – רצחו אותו. ניתן להניח כי הנרי היה נשוי, ככלות הכל היו לו ארבעה בנים, אבל אין ביכולתי לומר לכם מי הייתה אשתו. כך או כך, הנרי לא חי לנצח, וכשחלה, הגיע בנו הנסיך מוויילס וחמס את הכתר. בעקבות כך נשא המלך נאום ארוך, תוכלו לקרוא אותו במחזהו של שייקספיר, ואילו הנסיך נשא נאום ארוך אף יותר. לאחר שישבו את ענייניהם בצורה זו, המלך נפטר והוחלף בידי בנו הנרי שהביס קודם לכן את סיר וויליאם גסקון (William Gascoigne)."

בפסקה זו אוסטן מבססת היטב את נקודת מבטו של הדובר, היינו: נקודת מבטה המשוחדת (במתכוון) ביחס לנושא, ועושה זאת בחן ובהומור.

הבטחתם לקיים הבטחות

חוזה הקריאה בין הכותבת לקוראת נכרת במהירות, בתחילת הקריאה, ואלו כמה מההבטחות שניתנו בו:

ז'אנר: (פרודיה/סאטירה) מושג על ידי שימוש בפרשנות הומוריסטית, הן ביחס לדמויות ההיסטוריות והן ביחס לפרסונת ההיסטוריונית.

עלילה: נישואין, מיתות, רצח, ופרטים רנדומליים על סדרת שליטים החל בהנרי הרביעי וכלה בצ'רלס הראשון.

סגנון: משחקי, משעשע.

נקודת מבט: גוף ראשון, היסטוריונית "חשובה" (לא קוראת סתם, אלא מישהי המתיימרת להחזיק בתואר היסטוריונית חרף בורותה המוצהרת).

הבטחות אלה, שניתנו בתחילת היצירה, מקוימות לאורך היצירה.

כמה מהשורות החביבות עלי ממחישות זאת היטב:

"נסיך ביש מזל זה חי זמן כה קצר שאיש לא הספיק לצייר את דיוקנו."

"למרות שהייתה נחותה מדודניתה מרי מלכת הסקוטים, עדיין הייתה זו אישה נעימה שהתפרסמה בכך שקראה ביוונית בעת שאחרים יצאו לצוד."

"ראשו נערף – עונש בו קרוב לוודאי היה מתגאה, לו רק ידע שכך מצאה את מותה גם מרי מלכת הסקוטים; עם זאת, כיוון שלא הייתה לו שום דרך לדעת שכך קרה, לא נראה שהנ"ל התמוגג במיוחד מצורת הוצאתו להורג."

סיום מספק נשען על קיום הבטחות שניתנו בתחילה

כדי לסיים את הסיפור בצורה מספקת, יש לקיים את ההבטחות שניתנו בתחילתו.

הפסקה הנ"ל חותמת את ה"היסטוריה" של אוסטן:

"אירועי שלטונו של מונרך זה רבים מכדי שאעלה אותם על הדף, ואכן, תיאור כל אירוע שהוא (פרט לאלה שהמצאתי בעצמי) איננו מעניין אותי; מטרתי העיקרית בכתיבת ההיסטוריה של אנגליה היא להוכיח את חפותה של מרי מלכת הסקוטים, זאת אני מחמיאה לעצמי שעשיתי ביעילות, ולבייש את אליזבת', הגם שאני חוששת שבחלק זה נכשלתי. — משום שאין כוונתי לתאר את המצוקות שנגרמו בעטיו של מלך זה הודות להתנהלות לא ראויה ואכזריות של הפרלמנט, אסתפק בזיכויו מן האישומים שהודבקו לו עקב ממשלתו הרודנית. זאת, כך אני חשה, קל למדי לעשות, מפני שבטיעון אחד בטוחני שאניח את דעתו של כל אדם הגיוני שדעותיו עוצבו בידי חינוך טוב. טיעון זה הוא כי מדובר בנצר לבית סטיוארט."

אוסטן נותרת נאמנה לז'אנר, לנימה, לנקודת המבט וכו', אך היא לוקחת את הדברים צעד אחד קדימה: היא מביאה את הפרודיה לידי סיום מספק כשהיא זורקת את גלימת ההיסטוריונית הניטרלית-לכאורה, מצהירה בגלוי על כוונותיה וסוגרת בטיעון שגוי שאין לו תימוכין.

לסיכום

בדרך כלל, את חוזה הקריאה יש לבסס ב-20%-10% הראשונים של הסיפור. עלינו לפתות את הקוראות שלנו להתחייב אלינו ולפרמיס שלנו.

אם הלכתם לקולנוע לצפות בקומדיה רומנטית ובחצי הדרך מצאתם את עצמכם צופים בסרט זומבים, קרוב לוודאי תצאו מהאולם – אלא אם כן נשתלו רמזים מקדימים למהפך הזה בתחילת הסרט.

שימו לב שהרומן האוסטני הלא-לגמרי-שגרתי "גאווה ודעה קדומה וזומבים" נפתח בביסוס חוזה הקריאה גם באמצעות הכריכה, וגם בעזרת שורת הפתיחה הבאה:

"הכל יודעים שזומבי המחזיק במוח, קרוב לוודאי מחפש עוד מוח" (באנגלית: It is a truth universally acknowledged that a zombie in possession of brains must be in want of more brains. פרפרזה על משפט הפתיחה של "על גאווה ודעה קדומה": It is a truth universally acknowledged, that a. single man in possession of a good fortune, must be in want of a wife.)

למרות שאת חוזה הקריאה יש לבסס במהירות, אין פירוש הדבר שאתם חייבים לחשוף הכול כבר בתחילת הסיפור. בעלילה יכולות להיות תפניות רבות, תגליות רבות-רושם, דמויות חדשות ועלילות משנה – למעשה, הקוראות מצפות לכל הדברים האלה. הדבר הכי חשוב הוא לכתוב סוף מספק, שיקיים את ההבטחות שניתנו בתחילת כתב היד.

חשבו על כך כעל הזמנה במסעדה. אם הזמנתם מנה צמחונית, מוטב שהמנה שקיבלתם לא תכלול עוף. מותר לכם לשחק עם ציפיות הקוראים, למתוח את גבולות הז'אנר, להתנסות ולשבור כללים, אבל אתן חייבות להיות מודעים לחוזה הקריאה שכרתתן עם הקוראת שלכן, ולמצוא דרך לכבד אותו.