סיפור מרתק ולקח בצידו, הפעם מעולמות הכתיבה הסאפפית.
איי. סי. אדמס, כפי שניתן ללמוד מהפרופיל שלה, הייתה כותבת צעירה שבסך הכל רצתה לפרסם סיפורי אהבה לסביים. עם תואר בספרות אנגלית והרבה מוטיבציה, אדמס השתלבה במהירות בקהילת הספרות הסאפפית, תוך הסתמכות על רצונן הטוב של כותבות ותיקות יותר ששמו לעצמן לקדם כותבות חדשות. אדמס פרסמה מיצירותיה, שיתפה פעולה עם כותבות אחרות ולאט לאט התחילה להתבסס ולצבור מוניטין. אלא מה – על ראש הגנב בוער הזנב, ותוך זמן מה התגלה שאיי. סי. אדמס איננו אלא אדם גפן, גבר לבן בשנות החמישים לחייו, וסטרייט. הקהילה הזדעקה, גפן התנצל, אבל הרוחות עדיין סוערות והעלבון עדיין צורב.
עוד על המקרה, כולל צילומי מסך והסברים על הבעייתיות שבהתנהלותו של גפן מול הסופרות ומול הקהילה, כאן.
על פעולותיו של גפן אפשר לכתוב כל מיני דברים, אני אפילו יכולה לספר על הכותבת המבריקה שחיזרה אחריי במשך כמה חודשים טובים כשהייתי בת 17 והתגלתה כדוקטורנט בטכניון, אבל מה שאני רוצה להתמקד בו הוא הסביבה שמייצרת את איי. סי. אדמס ודומותיה. כי אדם גפן לא פעל בחלל ריק, הוא פעל במסגרת קהילה שכללי המשחק שלה מתעדפים, באופן מובנה, את מי שכותבת מתוך ניסיון חיים (כלומר, נשים סאפפיות).
בניגוד לדוקטורנט, שבעיקר נהנה להתחזות לאישה, גפן גם פעל בצורה פלילית ממש (השתמש בזהות הבדויה שלו כדי להמליץ על יצירות שכתב בזהותו האמיתית, שיתף פעולה עם כותבת והפנה את ספרן המשותף לעריכה בידי, ניחשתן נכון, אדם גפן). עם זאת, מעבר לעובדה שמדובר במעשה נוכלות, אני חושבת שמהדברים עולה סוגיה מורכבת. למעשה, כמה סוגיות מורכבות.
ראשית כל נשאלת השאלה עד כמה לגיטימי לאמץ – לצורך מכירות – זהות שאיננה שלנו. השאלה הזו כרוכה באופן טבעי בתהייה על עצם קיומו של חלל שבו קריאה בטקסט מותנית לכתחילה בזהות הכותב. כלומר, חלל שזוהי מערכת התמריצים שלו.
גפן – עם כל השמוקיות שבדבר – פעל לפי מערך התמריצים של עולם הספרות הסאפפית ולמעשה, עולם הרשתות החברתיות בכלל. כל זה לא אומר, כמובן, שהוא פעל כשורה, רק שיש משהו בעייתי במערך תמריצים שמעודד אנשים להתחזות כדי להתפרנס.
וזאת בעיניי הנקודה השלישית: עבור הרבה כותבים באנגלית, כתיבה היא פרנסה לכל דבר. אני יכולה להבין את הרצון לסייע לאוכלוסיות מוחלשות (במיוחד האוכלוסייה המוחלשת שאני נמנית עליה), על ידי יצירת חלל שמעודד קריאה על בסיס זהותני. אבל כיוון שבסופו של דבר המוצר הוא הכתיבה ולא הכותב.ת, כדאי בעיניי לבדוק האם נכון והגיוני להפוך את זהות הכותב.ת לדבר שמתמרצים לפיו.
זאת ועוד: ככותבת, אחד הדברים הכי מתסכלים מבחינתי הוא להישפט לפי הזהות שאני מציגה במדיה. אני לא חושבת שמעשיו של גפן הם חס וחלילה כשרים, אבל אני כן רוצה להצביע על העובדה שכל זמן שאלו כללי המשחק, יהיו מי שינצלו את הפרצות.
דווקא בגלל שבסופו של דבר התוצר הוא הכתיבה ולא הכותבת, מוטב לשפר את הכללים האלה כדי לתת יותר במה לכתיבה סאפפית טובה, בין אם הכותבת שייכת לקהילה ובין אם היא גבר לבן סטרייט. אחרי הכל, מעבר לקידום נשים ספציפיות (שזה חשוב וראוי בפני עצמו), הבחירה לקרוא ספרות סאפפית היא בחירה לקדם ערכים פמיניסטיים, שוויון ללה"טבק ונראות לסבית. את זה ניתן לעשות גם על ידי תמיכה בכותבות לסביסיות, אבל גם, ולא פחות חשוב, על ידי בחירה לתמוך בתכנים סאפפיים איכותיים, ובפרט, תכנים שמשקפים את מערכת הערכים שלנו.
תגובה אחת