המכשפה מנחל חילזון – סקירה

הפרטים היבשים

שם: המכשפה מנחל חילזון
מחברת: רוני כרם פז
קטגוריה: מד"ב ופנטזיה, נוער בוגר
מספר עמודים: 372 עמודים מודפסים.

נתחיל בגילוי נאות אני עורכת הלשון של המכשפה מנחל חילזון, אם מצאתם טעויות בספר זאת לגמרי אשמתי ואני לוקחת אחריות, אבל זה לא יפריע לכם (או: לא יפריע לכם הרבה) כי זה ספר נהדר ועכשיו אסביר גם למה:

עלילת הספר 

עמרנה (אני קראתי את זה כamraNA, אבל מסתבר שרוני הוגה: aMARna) היא בת עשרה די טיפוסית. וב"טיפוסית" אני מתכוונת לא ל"יפה אך לא מודעת ליופייה, קצת קלולסית ומגושמת אך תמיד יודעת להגיד ולעשות את הדבר הנכון", אלא לחוצפנית, מעצבנת, עושה מה שהיא רוצה, איך שהיא רוצה ומביעה ספק תמידי בכל הדמויות הסמכותיות סביבה. אה, והיא גם מחוננת-על (מה שיכול להיות טוב, מסתבר, אבל גם רע ובעייתי).

לפני שנצלול לתוך הספר, עלינו לצלוח הקדמה מעט ארוכה. עמרנה מתעוררת בחלל ספריה חשוך, ובעד חרכים בקירות משקיפה על עצמה השוכבת במיטה, הוריה וסבתה לצידה והיא ממאנת להתעורר. בספריה החשוכה הזאת נמצאת ישות אחת נוספת: מבוגר מעצבן שמסרב לספק לה מידע ובמקום להסביר לה מה לעזאזל היא עושה כאן ואיך לעוף מפה, מנחה אותה להגריל לעצמה כדור בדולח מתוך מכונת כדורים.

מה יש בכדורים? זיכרונות. הזיכרונות הללו יסייעו לה לענות על שאלה, ורק מענה על השאלה יאפשר לה לחזור לגופה ולהתעורר. השאלה: מיהי המכשפה מנחל חילזון?

גם את הפרק הראשון קראתי לאט. עמרנה נזכרת בלווייתו של אחיה, ואז מוצאת את עצמה שולפת זיכרון עתיק, של מכשפה קדמונית שחיה פעם בנחל חילזון, ממש ליד הבועה המקיפה את הישוב של עמרנה.

כך, לאט לאט, זיכרון אחר זיכרון, פיסה אחר פיסה, סיפור הרקע של עמרנה נחשף באיטיות בפני הקוראים. בת לאב שנמצא תמיד הרחק ולאם לא מתפקדת, עמרנה היא הילדה השנייה שנולדה לזוג הורים משכילים. השניים בחרו לגור ביישוב "היפי" אחרי שהבינה המלאכותית, השולטת בחיי כולנו, העריכה שלהוריה של עמרנה סיכוי גדול ללדת ילד עם פגם גנטי שיוביל למותו. הילד – עידן – נולד ומת כעבור מספר שנים, אך גם כעת, כשעמרנה כבר נערה, הוריה ממשיכים לגור באותו מקום מסיבותיהם שלהם.

כבת לזוג הורים משכילים מאוד, עמרנה לומדת בעיקר בחינוך ביתי. היא קוראת המון ספרים, מסתייגת מחברתם של בני ובנות גילה (שלא מכירים אותה וגם לא מאוד מבינים אותה) וחיה בעיקר בראש של עצמה, תוך התעלמות – או, מוטב לומר, הבעת בוז מופגן – למוסכמות החברה שסביבה. כשיום אחד היא מוצאת פרצה בבועה שמגנה על היישוב, היא לא מהססת ויוצאת החוצה, לטיול שיוביל אותה ל…

עוד מכשפה מנחל חילזון.

המכשפה הזו היא תלג'ה, אישה ערבייה בת בלי גיל, שחיה עם העיזים שלה הרחק מחברת אדם. השתיים מתחברות ועד מהרה נוסף לחבורה הקטנה שלהן גם עברי: דוקטורנט לשעבר שפרש מהחיים האקדמיים וכעת חי עם הזאב שלו (זאב אמיתי, לא מלאכותי!) בחווה קטנה, גם כן מחוץ לבועה.

ואז עמרנה מתחילה לשמוע קולות. ליתר דיוק, קול – נערי ומעצבן שמקלל אותה ומטיח בה עלבונות. בצר לה היא מתייעצת עם תלג'ה. הקול הזה מרגיז, חוצפן ואם לא די בכך שהוא חוגג ללא רשות בתוך הראש שלה, הופעתו מלווה בכאבי ראש. אולי מוטב שתתעלם ממנו? תלג'ה ממליצה לה לענות לו.

מכאן ואילך תצטרכו לקרוא כדי לגלות את ההמשך.

אהבתי 

בגדול, הדבר הראשון שמשך אותי לספר זו הכתיבה של רוני כרם פז. לכתיבה של רוני – כמו לכל הסופרים הגדולים – יש קול ייחודי שאי אפשר לטעות בו. זה לא רק שרוני יודעת לכתוב: יש המון סופרים שיודעים לכתוב. לכתיבה של רוני יש קצב, מצלול ונראות משלה שהפכו מבחינתי לחלק מחוויית הקריאה בספר.

נקסט.

אחד הדברים שהבאתי איתי מלימודי תיאטרון לעיסוק בספרות זו התובנה שהמדיום הוא המסר. אי אפשר לדבר על כתיבה, על דמויות, על בחירות עלילתיות וכו', בלי לדבר על האופן שבו כל אחד מההיבטים האלה משפיע על ההיבטים האחרים ומעצב אותו. הכתיבה של רוני, הדמויות של רוני והעלילה שהיא טווה כולם מבחינתי הם חלק משלם אחד שגדול מסכום חלקיו. אם תשנו משהו בשלם הזה, תפגמו בו. וכדי להנות ממנו במלואו – יש להתמסר אליו, ולהבין את האופן שבו חלקי הסיפור השונים תומכים זה בזה.

מה עוד?

אם הייתי עכשיו מבקרת ספרות או אם הייתי כותבת סמינריון על הספר, כנראה הייתי אומרת משהו על האופן שבו ההתייחסות לבינה מלאכותית ובינה אמיתית מהדהדות זו את זו. על הקשר העדין בין החוץ לפנים שמשתקף בהמשגת הפנים כאוסף זיכרונות שעמרנה משקיפה עליהם מבחוץ, אבל גם בטיול פנימה והחוצה מתוך הבועה והאופן שבו הבועה – האינטליגנציה – לא באמת יכולה להחליף את הניסיון המעשי והרגשי, את השוטטות בחיק הטבע. את ההרגשה של גשם על הפנים.

בנוסף, מעבר לעובדה שמדובר בספר יפה והרמוני – המכשפה מנחל חילזון הוא ספר מאוד, מאוד (מאוד) אינטליגנטי. אחד הדברים שתמיד מחרפנים אותי בכתיבה על מחוננים ודמויות מבריקות ככלל זו העובדה שבדרך כלל מדובר בהצהרות נטולות גיבוי. אחרי הכול, רובנו א.נשים ממוצעים וכתיבה דורשת מאתנו לזחול תחת עורן של הדמויות שלנו ולהתגשם בהן. איך אפשר לכתוב דמות של גאון בלי להיות גאון? אין לי מושג אם רוני היא גאון, אבל הכתיבה שלה מבריקה והדמויות שלה מבריקות. זה כיף.

יחד עם זאת, המכשפה מנחל חילזון הוא גם ספר על פניה הפחות יפים של הגאונות. על הלחץ שנלווה לחיים כילד.ה מחונן.ת (ובגדול – על כל האופנים שבהם בינה, אמיתית כמלאכותית – יכולה לכלכל את החיים ולהזין אותם, אבל גם לחבל בהם ולהרוס אותם). ראיתי לפני מספר חודשים פוסט ששאל האם "המכשפה מנחל חילזון" הוא ספר שיוצא נגד שימוש בבינה מלאכותית ובהקשר הזה, אני חושבת שהתשובה – כמו הספר – היא רב-משמעית ומורכבת.

עוד נקודה שאי אפשר לפסוח עליה היא הבחירה המודעת מאוד לכתוב נשים חזקות ובצורה שמעצימה נשים. אני לא חסידה גדולה של תרבות הווק (או אולי מוטב לומר שאני לא אחת מוצאת את הפרוגרסיביזם בעייתי ומסוכסך עם עצמו), אבל רוני כותבת באופן שלא מזלזל באינטליגנציה של הקוראים שלה ומתכתב עם שאר הבחירות האומנותיות בספר.

פחות התחברתי

כפי שבטח הבנתם, היה לי קצת יותר קשה עם ההתחלה. היה לי קשה להיכנס לספר ולמרות שאני מבינה את ההחלטה לתת לקוראת להרכיב בעצמה את הפאזל (ויש מצב שאפילו נהנית ממנה לפני שהתחלתי לחבל בטווח הקשב שלי על ידי צפייה אינטנסיבית בסרטוני טיק-טוק), אני חושבת שפתיחה מובנית יותר הייתה לכל הפחות מנגישה את הספר למאותגרי קשב כמוני.

סיכום

תקראו. זה ספר מצוין, אולי הטוב ביותר שקראתי השנה, והעובדה שהוא התפספס בקרב הקהל די מבאסת בעיניי.