המבט הגברי ב"מסמרים"

דוגמה אחת שמקובל מאוד לתת נמצאת בספריי קומיקס. בגלל שרבים מהקוראים הם גברים, הרבה פעמים ניתן לראות דמויות נשיות, אפילו כאלה שצוירו על ידי אישה, עומדות בפוזיציות לא סבירות שמדגישות את החזה, הישבן וקימור המותניים שלהן. דוגמה מוכרת נוספת נוגעת לעיצוב התלבושות של דמויות נשיות במשחקי מחשב, וכן, גם בקומיקס. בעוד שדמויות גבריות ממוגנות מכף רגל עד ראש, אף אחד לא מופתע לראות את לארה קרופט וחברותיה במכנסונים קצרצרים וחולצות בטן שקופות למחצה.

 

בקיצור, הייתי מציעה לכם לא לחפש במבט הגברי היגיון, אלא שבמבט הגברי יש הרבה היגיון. אותו היגיון שמתנה את קיומה של האישה בעולם לא בהיותה, חס וחלילה, סובייקט, אלא בכל האופנים שבהם היא שימושית לגברים ועד כמה נעים להם להסתכל עליה.

 

אחת התובנות שחסרו לי מאוד בדיון הנוכחי על קריאת ספרות רומנטית בידי נערות צעירות, נוגעת לאופן שבו אפילו ספרות שנכתבת על ידי נשים, למען נשים, מאמצת את המבט הגברי. מצד אחד, יש בזה היגיון מסוים. ספרות רומנטית מנסה, במידה רבה, לקחת אותנו להרפתקה פנטסטית שבה אנחנו או לפחות הגיבורה בת-דמותנו נסחפת מעל רגליה בידיי גבר מרשים. גבר, כן? לא אישה אחרת ולא גרסה משודרגת ופוליטיקלי קורקט של גבריות. הטענה הזאת רלוונטית, אבל רק עד גבול מסוים. האם כל הגברים באשר הם, הם בהכרח מי שרואים אישה ואוטומטית מדרגים אותה לפי מידת הרצון שלהם לזיין אותה?

 

הבעיה הזאת מחמירה, אגב (לא מרוככת, כפי שאולי נדמה לכן) בספרים שבהן הגיבורה – היפיפייה כמובן – היא האישה האחת שהגיבור הגברי מוכן להוריד מעל מדף הסופר ולהתייחס אליה לא כאל אובייקט אלא כאדם בפני עצמו. הרי כמה מדליק להיות האישה היחידה שיכולה לגרום לביליונר קר הרוח והמחוזר לעייפה, להפסיק להתייחס אליה כאל אובייקט מיני ולהתחיל להתעניין גם במה שיש לה בין האוזניים?

 

התפיסה הזאת, במקרה שלא הייתי ברורה, היא בעייתית מכל הסיבות שהופך את המבט הגברי לבעייתי. היינו, הטענה לפיה אישה יכולה להיות בעלת-ערך, רק אם יש בסביבה גבר שיסמן עליה וי ויאשר שאכן כן, היא נחוצה לו או מענגת אותו באיזשהו אופן.

 

בכל מקרה, אחת הסיבות שאני כותבת על המבט הגברי, היא שבשבוע האחרון התקבלו אצלי ללקטורה מספר יצירות, כולן נכתבו בידי גברים, וכולן, הפלא ופלא, מצוידות במבט גברי פר-אקסלנס. אפשר ואולי גם מתבקש לומר, שאין דבר כזה יצירה של גבר שאין בה מבט גברי. הרי איך את מצפה מגבר להסתכל על המציאות – באמצעות מבט נשי? לא כל כך אפשרי.

 

בגלל שאני מנסה לעשות את עבודתי נאמנה, בצורה האובייקטיבית ביותר שניתן, שאלתי את עצמי אם אני לא שיפוטית מדי וממהרת מדי להתעצבן. הרי דווקא בעידן של דייברסיטי, ראוי לתת קול גם לגברים.

 

ובכן, היו לי כמה תשובות לעצמי, אולי אשתף אותן בהזדמנות, אבל אז עלו בדעתי שני דברים:

 

על התובנות האלה יש לי כמה דברים להגיד, לכן אנסה לעשות זאת לפי הסדר.

 

איך נראה ספר של כותב גבר, שאין בו מבט גברי? דבר ראשון, אני חייבת לציין שאני לא בהכרח the best judge of that. אף פעם לא התחלחלתי מהנשים ביצירתו של היינלין, נניח, ומקובל להביא אותו כדוגמה למישהו שלא יודע לכתוב נשים. מצד שני, כשאני עוברת על הכותבים הגברים שהעברתי לקטורה, אני לא חושבת שאפשר למנות בהם ולו אחד שמסתכל על הנשים ביצירתו כעל אובייקטים. לא תמיד הנשים הן הדמות הראשית (למרות שלפעמים כן). לא תמיד יש סיפור אהבה (למרות שלפעמים כן). לפעמים הנשים בהחלט יפות ולוכדות את העין. אבל כמו שהנשים יפות, גם הטבע יפה, הנוסטלגיה יפה והאמונה משכרת.

 

בקיצור – נשים יכולות להיות יפות ויכולות לענג את העין הגברית. הבעיה מתחילה כשכותבים גברים (ולצערי גם כותבות נשים) מתחילות להתנות את הקיום של הגיבורות הנשיות שלהן באישור מגבר. בין אם מדובר בגיבור גברי שמסנן באופן לא-מודע כל אישה שאיננה מספיק מושכת בעיניו, או גיבורה נשית שמצליחה אחרי הרבה מאמץ לגרום לגיבור הגברי לראות בה יותר מסתם תחת יפה.

 

בנקודה הזאת מצאתי את עצמי חושבת על היצירה שלי. דווקא מפני ש-"מסמרים" התחיל, לפחות בראש שלי, כרומן רומנטי, היה לי קשה להשתחרר מהמבט הגברי. מבחינתי, גיבורת הספר דנה אכן הייתה מי שנלכדת בעדשות המבט הגברי של האומן (יהלי, הגיבור) ובאמצעות התרגיל הזה, מחולצת מאנונימיות. נפלתי בדיוק באותו מקום שבו נופלות כותבות רבות אחרות.

 

ואז מצאתי את עצמי מתחילה להיכנס לדמות של דנה. דווקא בגלל ש"מסמרים" הוא ספר על אומנות, הדיבור על המבט מאוד נוכח. מי מביט את מי. מי מקבל דומיננטיות באמצעות היכולת שלו להכתיב – באמצעות המבט – את תנאי ההתנהלות בעולם. ובעיקר – איך חיים של כפיפות למבט הגברי ולידיעה המוחלטת שכל תנועה שלך מותנית ביכולת להתאים את עצמך אליו, מעצבים אותך כאדם. מה פירוש להיות מה שהגברים סביבך רוצים שתהיי, עד לנקודה שבה את מפסיקה להיות סובייקט מחוץ למבט הזה.

 

הסיפור הזה, במידה רבה, הוא גם הסיפור שלי, כנפגעת טראומה אבל גם כקוראת מושבעת של רומנים רומנטיים וכאישה שמנהלת מערכות יחסים עם גברים. במשך הרבה שנים הרגשתי כמו אישה מקולקלת. מצד אחד אני מסרבת להתגמש למודל היופי הנשי, מצד שני, אני לא מוכנה לפצות את החברה הגברית על הנראות הפגומה שלי. בבעיות האלה נתקלתי אגב גם במרחבים פמיניסטיים, כשבניסיון (מוצדק לחלוטין) לטפול את מלוא האשמה בפגיעה מינית על הפוגעים, שמעתי שוב ושוב הערות שאונס על שלל צורותיו לא קשור בשום צורה לנראות, להתנהגות ולהתנהלות של הנפגעת. בכך אני לא מנסה חס וחלילה להצדיק אלימות כלפי נשים, רק לשפוך אור על כל האופנים שבהם החברה הפטריארכלית מדכאת אותנו, אחד מהם הוא ההשתמעויות השונות של התנועה לתוך שדה הראייה הגברי ומחוצה לו.

 

לנכונות להתיישר לפי הנורמה תמיד יש מחירים, גם אם מן הסתם, לא אנחנו אלו שאוכפות אותם. וגם אם אנחנו מנסות להתנגד להם.

 

אבל בחזרה ל"מסמרים". "מסמרים" הוא בראש ובראשונה טקסט שמנסה לדבר על המחירים שנשים (וגם גברים, אגב) נאלצות לשלם כדי להיות חלק מחברה פטריארכלית. לפחות מבחינתי, נעשתה הרבה מחשבה על הצורה הנכונה לבצע את זה. למרות שהתחלתי לעבוד בלקטורה הרבה אחרי שכתבתי את "מסמרים", אחד הדברים שהלקטורה חידדה מבחינתי הוא עד כמה אני שונאת שמאכילים אותי בכפית. מצאתי את עצמי מסתייגת מספרים שבכל היבט אחר היו מצוינים, אבל הרגישו צורך לחלץ בברוטליות את הסבטקסט במקום לתת לו להשתמע מהעלילה, מהאינטרקציה בין הדמויות, מהמדיום.

 

הטענה לפיה המדיום הוא המסר (טענה שמגיעה דווקא מפילוסופיה ומהדהדת הרבה בלימודיי תיאטרון), רלוונטית לא פחות גם לספרות. ובעצם – לאומנות בכלל. יצירת הספרות היא לא רק (ואולי הכי פחות) הרעיונות שמובעים בה באופן ישיר, אלא קודם כל האופן שבו הרעיונות האלה ארוזים כחלק ממדיום מסוים – ספר, סרט, נאום, שיר או פוסט בפייסבוק. כל זה אגב, נכון פי כמה כשזה מגיע למבט הגברי, כי גם המבט הגברי הוא מדיום: הוא האופן שבו אנחנו נוכחות בעולם וכל הדברים שאנחנו עושות בתוכו, בעד פריזמת העיניים הגבריות.

 

אז איך אפשר לדבר על מבט גברי ועל ההתנהלות לפי מבט גברי, באמצעות ספר, פרוזה, דמויות וכולי וכולי? איך אפשר לשקף – אבל גם לחתור תחת? אחת הדרכים, באופן די מתבקש, היא באמת לכתוב מנקודת מבט של גבר. כזה שמפעיל מבט גברי כשהוא מתבונן בעולם. מה רואה הגיבור כשהוא מביט בגיבורה ובשאר הנשים בחייו? באילו אופנים הוא מכפיף אותן להיגיון של קיומו והצרכים שלו, אפילו מבלי להיות מודע לזה?

 

באותה נשימה, נשאלת השאלה האם יתכן להעביר את הגיבור טרנספורמציה (ובאמצעותה לחולל תמורה גם בקורא). אני מאמינה גדולה בטענה שספרות ובפרט היכולת להגות במשהו ולפנטז אותו, היא צורה של עשייה. אנחנו אולי לא אומנויות שגרות בחיפה כמו יהלי, אבל ברגע שאנחנו (או כל קורא גברי, לצורך העניין), מרכיבות את המשקפיים של יהלי ומכיר ביחד אתו את דנה ואת הסיפור שלה, אנחנו נדחפות – בתוך ומחוץ לטקסט – להרהר בכל האופנים שבהם גם הוא שותף לחפצון שלה.

 

באותו אופן, הקריאה ביצירה מזמינה את הקורא להתנסות גם בחוויה של דנה.

 

אחת הטענות הנפוצות לגבי התועלת שבקריאה, היא שקריאה מאפשרת לנו להתנסות בחוויות זרות לנו, כאלה שלא היינו נחשפים להן בדרך כלל. אני לא בטוחה עד כמה אקזוטיות הן החוויות שמזמנת הקריאה בספר ישראלי שעוסק בחומרים ש – לצערי – מרכיבים במידה מסוימת את היומיום של כולנו, אני כן יכולה לומר ש"מסמרים" משתדל להביא פרספקטיבה שבדרך כלל נדחקת לקרן זווית.

 

הטענה הזו מחזירה אותי, בין השאר, להתלבטות שלי ביחס ללקטורות. האם מבט גברי הוא סיבה לפסול ספר? אחד הדברים שציינתי בלקטורות שכתבתי בסופו של דבר, הוא שמבט גברי איננו משאב בחסר. כל מערכות החיים שלנו בנויות באופן שמאדיר גברים, מאדיר אלימות גברית, ומדיר את קורבנות האלימות הזו שהן בדרך כלל נשים. זה לא אומר שאי אפשר למצוא פרספקטיבות נשיות (בספרות או בכל תחום אחר), זה כן אומר שהרבה פעמים, כדי להשתלב בנרטיב, נשים נאלצות לסגל פרקטיקות גבריות (הדוגמה הראשונה שקופצת לי לראש היא מערכות יחסים הומוסקסואליות בפאנפיקשן).

 

גם התובנה הזו, אגב, מחזירה אותי לתחילת הדיון – לעיסוק ברומן הרומנטי והקוראות הצעירות שנחשפות אליו. כפי שציינתי, פרקטיקה נפוצה בקרב חובבות של יצירות תרבות פופולריות (ספרים, סרטים, משחקי מחשב, וכו'), היא להתמקד דווקא בדמויות גבריות ולהדיר את הנשים מהעלילות שנרקמות אודותיהם. במקום לכתוב על הגיבור ומושא אהבתו בסדרה, הרבה נשים יעדיפו לכתוב על הגיבור והבסטי הגברי שלו, פשוט מפני שהסיפור שלהם הרבה יותר מעניין לכתחילה.

 

זוהי פרקטיקה בעייתית, ודי ברור למה. לפרקטיקה הזו נוספה בשנים האחרונות פרקטיקה נוספת – כתיבת רומאנס הומוסקסואלי. כלומר, הרומן הרומנטי ההומוסקסואלי יוצא מהארון ובמקום להמשיך להתחבא בחשבון הAO3 של יוצרות פאנפיקשן, מתחיל לככב גם על המדפים ובאמזון. גם הפרקטיקה הזו – למרות שיש בה צדדים מבורכים (ורבאק, הגיע הזמן) – היא פרקטיקה בעייתית בעיניי. עם כל הניסיון להתגמש למימדי החוויה ההטרוסקסואלית (למשל, באמצעות טרופים כמו אומגה-וורס), כתיבה על גברים אף פעם לא תוכל לשקף את מכלול החוויה הנשית.

 

וזו אולי השורה התחתונה מבחינתי:

 

החוויה הנשית – הכנה, האותנטית, הדברים האמיתיים שאנחנו עוברות תחת המבט הגברי – היא לא נעימה ולא אסקפיסטית. בכל פעם שכתבתי ש"מסמרים" הוא ספר על פוסט-טראומה היה מי שניסה להסביר לי שככה לא מוכרים ספרים. לדיון הזה יש כלמיני זנבנבים שלא אכנס אליהם (נניח: כתיבת ספרים בעולם ניאוליברלי), אבל השורה התחתונה, כאמור, היא ש… קשה. כי הספרות והמציאות לא מתקיימות בנפרד, אלא כלולאת פידבק. אני רוצה, מאוד רוצה, להיות קיימת בזכות עצמי, בזכות הכישרון שלי, בזכות הכתיבה שלי. אבל אני מוכפפת לנקודות מבט ולפרספקטיבות זרות, אני תולדת כל הדברים שעברתי וקרו לי וכל המגבלות שמושתות עליי בעקבותיהם. גם כאן המדיום הוא המסר (ואולי זה נכון לכל יצירה).