לאוליב, דוקטורנטית שנה שנייה לביולוגיה באוניברסיטת סטנפורד, אין ממש חיים. לא חיי מין. לא חיי חברה. לא שום דבר. יש לה דוקטורט שעליו היא טורחת ולא צפוי להסתיים בקרוב. יש לה מטרה חשובה: ליצור שיטה לאבחון מוקדם של סרטן הלבלב. יש לה חבר טוב בשם מלקולם, וחברה אחת שהיא כמו אחות – אן.
אבל זה בערך כל מה שיש לה.
לכן, כשאן מביעה התעניינות בבחור שאוליב יצאה איתו כמה פעמים, אוליב מוכנה לעשות הכל, כולל לשקר ולנשק בחורים אקראיים במסדרונות, כדי לשכנע את אן שזה ממש בסדר מבחינת אוליב. היא לא בקטע של הבחור, וגם אם טיפה מבאס אותה שהבחור שאיתו היא יצאה שם עין דווקא על החברה הכי טובה שלה…
זה באמת, באמת בסדר.
לכן היא מספרת לאן שהיא יצאה לדייט. וכשהיא נתקלת באן במעבדה בערב שבו אמור היה להתקיים הדייט שלה… איזו ברירה כבר יש לה, כי אם לנשק את ד"ר קרלסון, אימת המחלקה לביולוגיה, ובמקרה הבחור היחיד שחלף על פניה באותו רגע?
אין לה ברירה. זה הרי רק הגיוני לנשק בחורים רנדומליים כדי לשכנע את החברה הכי טובה שלך להיות מאושרת. מה, לא?
ובכן, לא בדיוק, אלא אם כן את כותבת רומן רומנטי. או פאנפיק במקרה הזה (כמו בערך כל רומאנס סופר-מצליח שהתפרסם בשנים האחרונות, גם "ההיפותזה של האהבה" התחיל את דרכו בתור פאנפיק או נכתב בידי כותבת פאנפיקים. לא מפתיע).
אז כפי שאולי צפיתן ואולי לא – "ההיפותזה של האהבה" הוא רומאנס מצוין. יש בו דמויות חינניות, מורכבות ומעוררות הזדהות, יש בו קונפליקט דבילי שמחלץ מהן תגובות שמתדלקות את הדרמה, יש בו חוש הומור, הוא אינקלוסיבי ויש בו אמפתיה וחמלה כלפי (כמעט) כל הדמויות שלו.
בהנתן שבעיני הוא ספר כמעט מושלם לסוגתו, הדבר שראוי לדבר עליו בהקשר של "ההיפותזה של האהבה" איננו האיכויות שעושות אותו למוצלח כל כך, אלא האופנים שבהם הכותבת מצליחה לעבוד עם חומרים די בנאליים ולא לגמרי אפויים כמו מערכת יחסים מזויפת ולנשק בחור אקראי במסדרון כדי לעזור לחברה שלך, ולגרום להם לעבוד. במילים אחרות – למה פייק דייטינג עובד, למרות שעוד בפעם הראשונה שקראנו את הטרופ הזה ראינו שהוא מחורר כמו גבינה שוויצרית, ובמיוחד – למה הוא עובד לאלי הייזלווד.
אחד הדברים או אולי הדבר העיקרי שמפריע לי בטקסטים שלא משתייכים לזן הספרות היפה, הוא היעדר רפלקסיה. רפלקסיה בפילוסופיה מתוך מילון אבניאון היא: בוננות, תובנה, התבוננות; הסתכלות פנימית: המתבגר נמצא בשלב של חשבון נפש ורפלקסיה. ברוב הרומנים הרומנטיים, היאנג אדולטס ובאופן כללי הספרות הז'אנרית, הרפלקסיה של הדמויות מסתכמת ב: המצב הזה היה לו לא נעים, הרגשתי שאני רוצה ללכת מכאן, למה לא יכול להיות לנו תמיד כיף ככה, ובאופן כללי, ניסוח קצת יותר מעודן של מה שאנחנו למדים ממילא מהטקסט.
בזמן שהיכולת להעמיד עלילה מורכבת ולהוציא אותה לפועל תמיד ראויה להערכה וגם בדרך כלל מה שקובע האם הספר יהיה סוחף ומעניין, כשאני קוראת כותבת שלא מסוגלת לתמלל את העמדה המורכבת של הדמות שלה כלפי העולם, ובאמצעות הכתיבה לתאר לי לא רק מה הדמות עושה אלא איך היא עומדת מבחינה רגשית ביחס לשאר הדמויות, אני מהר מאוד משתעממת. כי משהו חסר לי. המשהו הזה בולט מאוד ב"היפותזה של האהבה" – אלי מורכבת, נוירוטית, כל בעיה הופכת אצלה להר, והיחסים שלה עם שאר הדמויות מונעים במידה רבה מהבדידות שחוותה כבת עשרה, ממצבה הכלכלי ואפילו ההכשרה המקצועית שלה. הרפלקסיה של אלי היא לא רק מה שהכותבת בוחרת לספר לי על הרגשות שלה בכל זמן נתון, היא בעצם כל האופנים שבהם אלי מתקיימת מול העולם, כפי שהם באים לידי ביטוי בסיפור החיים שלה וכפי שהיא בסופו של דבר מספרת אותם לעצמה.
חלק מזה קשור מבחינתי לעובדה שמדובר בפאנפיק. פאנפיקשן מעודד ומאפשר עומק פסיכולוגי על ידי גילוי והבנייה של העצמי בתוך הקשרים חיצוניים. פאנפיקשן מעודד אותנו לחוות ולחקור את עצמנו באמצעות הדמויות שאנחנו כותבות. העומק הזה פחות קיים ברומאנס, אולי בגלל שמערכת הייצור של הז'אנר שונה: לא גילוי של כל אחת את עצמה בטקסט אחר ואז כתיבת העצמי הזה בתהליך אינטרטקסטואלי ואינטרסובייקטיבי משותף של קריאה, היקראות ועריכה, אלא תהליך שהוא הרבה יותר אינדיבידואלי ומתקיים בדרך כלל מול טקסטים קודמים אבל בלי אינטרקציה עם הנשים שכתבו אותן. בכל מקרה, עד שלא אערוך מחקר בנושא, מדובר בהשערה בלבד.
כך או כך מדובר בספר קליל, חמוד ואינטליגנטי (אה, בדרכו), שממש שווה לקרוא בעיניי.