בפוסט שפרסמה אתמול בפייסבוק, תהתה הסופרת והעורכת נועם בן חיים האם באמת כל אדם שרוצה בכך יכול לכתוב ספר. עזבו את עניין הטעם והריח, האם באמת יתכן שכל אדם שייקח עט בידו (או ידליק מחשב) יצליח, בעזרת מספיק עקשנות, נחישות וכמובן למידה, להפיק תוצר שראוי לחלוק עם העולם.

לשאלה הזאת יש כמה תשובות, כשהחשובה מביניהן היא שדעתי לא מעניינת אף אחד, אבל בכל זאת, בואו נפרוט אותן רגע.

האם כל אחד יכול לכתוב ספר? ברור שלא

תשובה אחת, המקצועית או התורת-ספרותית יותר, גורסת שכתיבה היא לא עניין של טעם וריח. כתיבה, כמו כל כישור (skill) אחר היא עניין של שימוש נכון במכניזמים. בפואטיקה.

מהי פואטיקה? פואטיקה היא הענף שעוסק בארגון נוסחאות הבנייה של תחום מסוים באמנות, יהיו אלה הסימפוניות של בטהובן או הרומנים של דוסטויבסקי. אחרי הכל, אין טעם להמציא פואטיקה אלא אם כן ניתן ליחס לענף או לז'אנר מבנה בר ניסוח וניתן להגדרה. פירוש הדבר שאם אנחנו רוצים להפיק יצירה מסוג מסוים (רומן, סיפור קצר, נובלה, טרגדיה, קומדיה, רומן רומנטי וכו'), קרוב לוודאי ישנה דרך לשחזר את הטקטיקות, האסטרטגיות או הכלים שאותם הפעילו היוצרים שקדמו לנו כדי להפיק יצירה כזו.

כשיש נוסחה, כשיש תבנית מוגדרת, אפשר לדבר על נכון ולא-נכון. אפשר לדבר על שיפוט טעם אובייקטיבי שנשען על קריטריונים שמתקיימים מחוץ לסט ההעדפות האישית שלי.

עד כאן אקדמיה. בואו נעבור קצת לתכלס:

מי שם אותך לשפוט?

כעורכת ספרות וכלקטורית (היינו: כמישהי שקוראת המון טקסטים בשלבים שונים של בשלות), אני יכולה להעיד ממקור ראשון שהטענות האלה הן לא תיאורטיות בלבד. כשאני קוראת טקסט מסוים ומוצאת אותו משעמם, עודף, קלישאתי, וכו', אני עושה את זה מפני שביני לבין עצמי, אני יכולה להצביע על (גם אם לא תמיד לתמלל) את נקודות החסר. אני יכולה להרגיש את כל האופנים שבהם טקסט מסוים מתרחק מהפואטיקה ה"נכונה" באופן שמשנמך אותו. כמובן שגם ההיפך הוא הנכון: לעתים (רחוקות, אבל זה קורה) אני נתקלת בטקסט שלוקח את התבנית ומרחיב אותה, משתמש בנוסחה הקיימת כדי לבנות על גביה וליצור משהו חדש, מעניין ומקורי.

במקרה הצורך, אני יכולה גם לנמק את התחושות שלי ולעגן אותן באופן מדויק יחסית בקריטריה אובייקטיבית. זה אולי ידרוש ממני זמן ומאמץ, אבל זה אפשרי.

למרות זאת – ספרות היא לא מדע מדויק. גם אם אחדד את מיומנויות הבקורת שלי לרמה שתאפשר לי להצרין טיעונים תורת-ספרותיים, הצורך לייצר סט טיעונים אחיד יחמיץ המון דקויות בדיוק בגלל ששיפוט הדקויות האלה כרוך ב-ניחשתן נכון. טעם אישי.

במילים אחרות, ישנן קטגוריות שיפסיקו להתקיים, שלא יוכלו להיוולד לכתחילה, אם ננסה לכפות אותן לתוך תבניות לוגיות (מפה אפשר להמשיך לדיון מעניין על כתיבה באמצעות בינה מלאכותית, אז בואו נעשה את זה). הדרך הטובה ביותר להגדיר את העניין היא לומר שאם נוותר לגמרי על כל ההיבטים הלא-מתומללים שמתחילים ומסתכמים בטעם אישי, אין בעצם סיבה להמשיך לכתוב. אין שום כתיבה שאדם מסוגל לעשות ובינה מלכותית – לא. אבל שוב, חווית הקריאה מתקיימת טיפ-טיפה מעבר ליכולת שלנו להצרין אותה.

לכאורה, הפער בין מה שניתן להצרנה ומה שלא ניתן להצרנה הוא לא מאוד מהותי. מרביתנו יכולים להסכים שטקסט א' גרוע וטקסט ב' הוא מוצלח, אנחנו פשוט לא יודעים להגיד למה טקסט ג' הוא קצת יותר מזה. אבל רק לכאורה. 

האם כל אחד יכול לכתוב ספר? ברור שכן

יש לי הרבה דעות על כתיבה, מה הופך אותה לטובה ומתי היא מזעזעת, אבל היי – השוק מוצף ברומנים שאני באופן אישי סבורה שהם מזעזעים. ולא רק שהם מזעזעים, הם גם נמכרים כמו לחמניות טריות. איך זה קורה?

זה קורה (וסליחה שגם כאן התשובה היא תורת-ספרותית), מפני שהרומנים האלה עושים משהו נכון, פועלים לפי פואטיקה כלשהי. אותן יצירות שאני באופן אישי לא סובלת, מייצרות משהו. השאלה היא רק מה.

אני לא אוהבת הרבה מהרומנים הרומנטיים העכשוויים. כשאני בודקת אותם במשקפיים של ספרות יפה ואפילו פאנפיקשן, אני תמיד יכולה לראות איך הם נופלים מהתבנית. העניין הוא שאני לא בודקת אותם במשקפיים הנכונים. אני לא מחילה עליהם את הפורמולה הנכונה. אבל איך אדע איזו נוסחה להחיל? כאן, חברותיי, הניתוח מפסיק להיות ספרותי והופך להיות סוציולוגי. טקסט הוא דבר שקיים בעולם. הוא מפעיל אנשים במגוון דרכים, ואנשים צורכים אותו כדי להיות מופעלים בדרכים האלה. הנוסחה הנכונה היא הנוסחה שמייצרת את החוויה שאנחנו מעוניינות בה.

ואולם, אם כתיבת רומן טוב היא עניין של היצמדות לנוסחה, אבל נוסחה היא בהכרח פונקציה של המטרה שאנחנו רוצים להשיג, האם באמת יתכן שיפוט טעם אובייקטיבי? אני די בטוחה שהתשובה היא לא.

למה השאלה הזאת מעסיקה אותנו כל כך?

אני מרבה לשאול את עצמי איך יתכן שהכתיבה הרומנטית שלי הצליחה כ"כ באפיק אחד (פאנפיקשן), אבל זכתה למגוון רחב כל כך של תגובות – לחיוב ולשלילה – בקרב קוראות הרומן הרומנטי. האם יתכן שלמרות שהם שואבים זה מזה, פאנפיקשן ורומאנס באמת כל כך שונים האחד מהשני. אמרתי ואני עומדת מאחורי האמירה, שרוב הרומנים הרומנטיים שקראתי פשוט לא מוצלחים בעיניי. הם פשטניים מדי, אין בהם מספיק רפלקסיה, אני לא נהנית מהם. ונורא קל לי להסביר את זה לעצמי באמירה ש-טוב, ברור שאנוכי לא יכולה להנות מספרות פופולרית, אני חכמה מדי, אני מורכבת מדי, אני צריכה כתיבה שתאתגר אותי אינטלקטואלית ולא רק רגשית, אבל בשורה התחתונה – זה די בולשיט.

או אם לדייק: אלה לא טענות שאני יכולה להזדכות עליהן בעולם האמיתי. בעולם האמיתי מה שמשנה זה כמה מכרת, כמה קראו אותך, כמה תגובות קבלת. ואיזו זכות בכלל יש לי לשפוט כותבות שמוכרות מאות מיליוני עותקים?

המסקנה העיקרית שלי מכל העניין היא שתאוריה ספרותית היא בעיקר דרך שבה אנשי ספר, מי שעולמם הולך ונעלם, אוהבים ללטף לעצמם את האגו נוכח ההבנה שרומנים רומנטיים הם הז'אנר הכי נמכר, ובפער אדיר על כל ז'אנר אחר. עם זאת קיימת גם המסקנה המשנית לפיה – כן, מבחינות מסוימות, הולך ופוחת הדור. פחות אנשים מחזיקים באותן תפיסות כמוני, פחות אנשים מבינים על מה אני מדברת, וכתוצאה, יש לי פחות סיכוי להגיע להישגים ולצבור סטטוס על סמך הכישורים שלי והטעם האישי שלי.

זאת לא טענה אוניברסלית, אבל אני כן חושבת שיש לה זיקות אוניברסליות: עולם הספרים של אתמול שימר ועמד בחפיפה להרבה סנטימנטים שחבל שילכו לאיבוד. אהבת ספר, כבוד למילה הכתובה, כבוד לשפה ולורסטיליות לשונית. הוא הכתיב לו"ז שהתעניין בגלוי בעניינים שמחוץ לספרה הביתית ומערכת היחסים הרומנטית, הוא היה יותר של הכלל ופחות של האינדיבידואל. הוא הושפע מסנטימנטים ומשוק סוציאליסטיים והומניים יותר (במשורה, אבל עדיין).

אפשר להתבאס שהמצב לא הוגן ויש לי תחושה שהרבה מעולם הספרות עסוק בלעשות בדיוק את זה. גם אני. ועדיין, זה המצב. מי שירצה ויוכל, יסתגל. מי שלא, לא. העולם לצערי לא ממתין לאף אחת.  

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *