בחלק הקודם של המדריך שאלתי מה הופך כתיבה לטובה מבחינה טכנית (כלומר, מבחינת המכניקה של צירוף המילים זו לזו כדי שיצרו טקסט אחיד, זורם ואלגנטי). בחלק זה של המדריך לעריכה עצמית, ברצוני לדבר על החלק (האולי חשוב יותר) בכתיבה. היינו: המכניקה שמאפשרת לנו ליצור טקסט מעניין שהקוראת תרצה להתמיד בקריאתו.
לשאול שאלות ולענות עליהן
כקוראת-בטא סדרתית, לקטורית רבת-פעלים ועורכת ספרותית, הדבר החשוב ביותר בעיני לצורך העמדת כתב-יד בשל, הוא היכולת להעלות שאלות ולעניין את הקורא בפתרונן. אם תרצו, אתן מוזמנת לחשוב על כתיבת ספר פרוזה, מכל ז'אנר, ככתיבת תעלומה.
לפעמים השאלה תהיה: מי עשה את זה? לכן, סיפורי בלשים מכונים הרבה פעמים: whodunit. מי הרג את הסופר המפורסם? מי העלים ראיות במשפט? מי שבר את הטוסטר, השחית את שמלת הכלה וגרם להתחממות כדור הארץ?
השאלה יכולה גם להיות: למה הוא עשה את זה? למה הכלה השחיתה את השמלה שרכשה בכסף רב כל כך? למה הגיבורה מסרבת להתמסר לגיבור? למה נשיא הקונפדרציה גרם לאסון אקולוגי?
עוד שאלה טובה היא: איך זה קרה? איך האסטרונאוט שרד במשך חצי שנה על מאדים? איך תיקנו את שמלת הכלה בזמן לטקס? איך הצליח הפושע הנכלולי להתחמק מעונש מאסר של עשרים שנה? איך גרמנו לאסון אקולוגי?
פחות משנה מהי השאלה, כל זמן שהקוראת סקרנית לענות עליה.
איך מייצרים את הסקרנות הזו?
למעשה, פחות חשוב מה אתם שואלים. מה שחשוב הוא שלמענה יהיו השלכות על העלילה. זאת אומרת שאם אתם שואלים איך גרם הנשיא לאסון אקולוגי, לתשובה לשאלה הזאת צריכות להיות השתמעויות. נניח: הנשיא בחר להתעלם מדו"חות המדענים וההתעלמות הזו גרמה לא-ב-ג. מה היה קורה אם הנשיא היה פועל אחרת?
איך תיקנו את שמלת הכלה בזמן לטקס? היינו צריכים למצוא תופרת בדקה התשעים ולכן הפסדנו את התור החשוב שלנו לרופא שיניים.
למה הכלה השחיתה את השמלה? היא סבלה מהתקף פסיכוזה, החליטה שהיא הנביאה דבורה, ונסעה לגליל להתנבא.
למה הגיבורה מסרבת להתמסר לגיבור? כי פוסט-טראומה. ועכשיו היא צריכה להתמודד עם השדים מעברה.
איתור כשלים כרונו(לוגיים)
עוד בעיה שיכולה לחרב את כתב היד שלכם היא אנכרוניזם. אנכרוניזם – ובעברית: מעתק זמן – הוא מילה שפירושה כשל כרונולוגי, כשל בתיארוך. משהו המתרחש שלא בזמן הנכון. למשל: אם נתאר את איש המערות גולש באינטרנט, זה יהיה אנכרוניזם. באותה מידה, אם נכתוב על נסיכה שומרית נוסעת ברכבת, גם זה יהיה אנכרוניזם.
אנכרוניזמים יכולים להיות בולטים מאוד כמו אלה שהצגתי, אבל הרבה אנכרוניזמים הם הרבה יותר סמויים. למשל – עלמה בימי הביניים שמתנהגת כמו אחרונת הפמיניסטיות. חייל אמריקאי בשנות החמישים שמסביר לחברו לפלוגה שכל זהות מגדרית היא לגיטימית. בתי-חרושת ביצירה שמתרחשת, כביכול, בתקופת הברזל, או סולידריות אורגנית המאפיינת חברות תעשייתיות מודרניות, בחברה כפרית או קדם-תעשייתית.
כן – לא פעם קורה שכותבות בוחרות לכתוב טקסט אנכרוניסטי במודע. הנסיך אריק הנחמד יתנצל בפני המשרתים שלו ויבקש מהם לא לכנות אותו הוד מעלתך, כי "הוד מעלתו היה אבא שלי". אותה עלמה מדיאוולית מהפסקה הקודמת תחליט להתחרות בטורניר, ואנשים יקטרו, אבל יניחו לה לפעול כרצונה. בחירה בכתיבה אנכרוניסטית היא לגיטימית, במיוחד אם אנחנו רוצות להעביר מסר, רעיון או סתם לכתוב מה שכיף לנו. יחד עם זאת חשוב לזכור שמוסכמות התנהגות, תרבות וכלכלה, לא נוצרות בריק. בנים בכורים ירשו את אביהם כי בחברה אגררית זו הייתה הדרך להבטיח את שלמות הרכוש, שהיה בעיקרו רכוש קרקעי (הזכות לעבד חלקת קרקע מסוימת). נשים דוכאו והפנימו את הדיכוי, מפני שבהיעדר רפואה מודרנית, קיומן הרבה פעמים שועבד לילודה ולגידול ילדים. נשים עדיין סובלות מאפליה מפני שהיסטורית, הן המטפלות הראשיות בילדים ולכן הרבה פעמים נאלצות לזגזג בין בית לקריירה בניגוד לעמיתיהן הגברים.
במילים אחרות: האדם הוא חיה חברתית. ולאורך רוב ההיסטוריה, הוא התנהג כפי שצופה וחונך לנהוג, פשוט כי ההישרדות המיידית שלו הייתה תלויה בקשרים החברתיים שלו. זה עדיין נכון לרוב בני האדם. זה לגמרי לגיטימי לכתוב דמויות שההתנהלות שלהם מנותקת מסט התנאים של החברה שבה הן חיות, אבל כדאי שבחירה כזו תעשה באופן מודע.
תאוריית התודעה (Theory of Mind)
תאוריית התודעה (או theory of mind) היא היכולת לייחס מצבים נפשיים – אמונות, כוונות, תשוקות, רגשות, ידע – לאחרים, על סמך הידיעה כי הם מצויים גם בי. לשון אחרת: כיוון שאני מסוגלת ליחס לעצמי תודעה ולהחזיק בתאוריה לגבי האופן שבו התודעה הזו עובדת, אוכל לבצע אקסטרפולציה (השלכה) ולהניח שגם לאדם השני, יש תודעה העובדת כמו התודעה שלי.
אנסה לתת דוגמה:
מהיכרותי הלא-רשמית ובעיקר מיודעת-הרשתות-החברתיות עם מצביעי ימין, אני עשויה לחשוב שהם מבצעים בחירות לא-מוצלחות. עם זאת, אני מסוגלת להניח שגם הם, כאשר הם קוראים את כתיבתי, חושבים את אותו הדבר עלי, על סמך נימוקים כאלה ואחרים. במילים אחרות – אני אולי חולקת עליהם, אבל ברור לי שהבחירות שלהם מנומקות, מפני שאני יודעת שהבחירות שלי מנומקות.
לצערי, לא פעם מזדמן לי להיתקל בדמויות שאמורות להחזיק בדעות מסוימות (מתוקף תנאי-חייהן, סביבתן וכו'), אבל מחזיקות דווקא בדעות שהכותב עצמו נדמה להחזיק בהן. לדוגמה, במקום לצאת מנקודת הנחה שאויבי ישראל עשויים להפגין נאמנות עיוורת לשלטון רע ומושחת, גיבור הספר – חייל בצבאה של דיקטטורה מזרח-תיכונית – ער להפליא לעוולות המתרחשות סביבו. במקום לגלות בקיאות בכל מאה ואחת ההצדקות האידיאולוגיות והפרקטיות שבוודאי עומדות לשלטון הרודני תחתיו הוא חי, הגיבור מודע לדיכוי המופעל עליו ושואף להשתחרר ממנו.
עכשיו – בהחלט יתכן שחייל צעיר יגלה רגישות לנעשה סביבו, יפתח מצפון פוליטי ויגיע למסקנה שהוא נתון לדיכוי. אבל אפילו כשזה המצב, סביר מאוד להניח שהחייל הזה, שעד לפני שנים בודדות היה ילד במערכת חינוך ממלכתית, לכל הפחות יתחיל את דרכו כנאמן לשלטון. זה בסדר לכתוב על יוצאי הדופן. זה הרבה פעמים יותר מעניין. אבל אם בחרנו לכתוב דווקא על האנדרדוג, כדאי שנהיה מודעים לעובדה שהחייל שלנו הוא המקבילה הישראלית לפעיל "בצלם". מה הביא אותו לארגון? מה שינה את דעתו? אולי הוא תמיד היה שמאלן? אלו דברים שכדאי לתת עליהם את הדעת.
חוזה הקריאה (מתי להיצמד אליו? מתי לשבור אותו?)
כתיבה, כמו שפה, היא תוצר של הסכמה. אנחנו יכולים לתקשר זה עם זה, כי שנינו יכולים להסכים על כך שהיצור המזמזם שמייצר דבש קרוי "דבורה". באותה מידה, אנחנו יכולים להסכים שהבעת פנים מסוימת משדרת שמחה, הבעת פנים אחרת מעידה על אומללות, וכעס יכול להתבטא – למשל – בצעקות. במילים אחרות, יש לנו מושג כללי לכל הפחות ביחס למגוון האופנים שבהם אנשים עשויים להגיב במגוון סיטואציות. מהי תגובה נורמטיבית ומהי תגובה פחות מקובלת, ואיזו תגובה לא תיתכן בכלל.
באותו אופן, יש לנו מושג כללי לגבי מגוון האופנים והדברים שמפעילים אנשים רגשית (והאופן שבו הם עושים את זה). אנחנו מסכימים שמוות זה עצוב, חתונה נחשבת לאירוע משמח והמתנה לתוצאות של בדיקת היריון היא מורטת עצבים. האנס רוברט יאוס, חוקר ספרות, טוען שכל יצירה נכתבת לקראת אופק מסוים. כלומר, טקסט ניתן לפירוש ולהבנה רק ביחס ועל ידי האישה הקונקרטית שקוראת אותו. אבל כדי שזה יהיה אפשרי, צריך ששני הצדדים יסכימו ביניהם לגבי חוזה הקריאה. כלומר, התנאים שבמסגרתם יש לקרוא את הטקסט. למשל – כשאני ניגשת לקרוא רומן רומנטי, אצפה מהטקסט להציג שתי דמויות שמתאהבות זו בזו תוך מעבר במספר תחנות ביניים מוסכמות. אני אדע שאני קוראת רומן רומנטי כי על כריכת הספר יופיע זוג מחובק, והתקציר יהלל אותו כרומן בלתי-נשכח. זה חוזה הקריאה או חוזה ההתקשרות שלי עם הכותבת.
כיוון שהקריאה שלי נעשית לאור חוזה הקריאה הזה, אהיה מופתעת מאוד לפתוח ספר שנראה ומתנהג כמו רומן רומנטי, ולגלות סוף עצוב. מופתעת – כי סוף עצוב הוא הפרה של חוזה הקריאה בין כותבת הרומאנס לקוראת הרומאנס.
האם פירושו של דבר שאסור בתכלית האיסור להפר את חוזה הקריאה? ממש לא. מותר ואף רצוי לזגזג בין ז'אנרים, להפריד בין גיבורים רומנטיים, להוסיף כפית גדושה רומנטיקה בסיפור הרפתקאות ולתבל מותחן מקאברי בפלאף. אבל – בדיוק כמו בכתיבת אנכרוניזמים – כדאי שהבחירה הזו תהיה מודעת. למשל, אולי כדאי שתוסיפו אזהרה או תרמזו, באמצעות הכריכה או התקציר, שיש כאן ספר שחורג ממוסכמות הז'אנר.
במילים פשוטות: מודעות לבחירות שלנו ככותבות, מאפשרת לנו לבצע אותן בצורה יעילה יותר שגם תורמת לטקסט.
באותה מידה, חשוב לזכור שחוזה הקריאה והמוסכמות שהוא מייצג נמצאים כאן for a reason. ולא, הסיבה הזו היא לא רק כדי לאפשר לקוראים להחליט מה לקרוא, אלא כי הן עובדות. כי הן אלו שמפעילות את הקוראים, מייצרות עניין והרבה פעמים מקדמות את העלילה. כתיבה טובה היא כתיבה שמודעת לחוזה הקריאה, ומשתמשת בו בחוכמה ובהתאמה.
היגיון פנימי
חוזה הקריאה או ההסכמה המשותפת, מתווכים לנו הרבה היבטים מהספר. הם יכולים לידע אותנו איזה מן ספר אנחנו קוראות, אבל הם גם יכולים לידע אותנו מה סביר והגיוני שיקרה בנסיבות מסוימות. הרבה פעמים יוצא לי לקרוא התרחשות מסוימת בטקסט, שאין לה מספיק הכנה. הטענה הזאת, ביחס לכמות ההכנה הנחוצה לצורך תיאור אירוע מסוים, היא בעצם טענה ביחס לאופן שבו אני והכותבת תופסות את האירוע ואת הנסיבות המעשיות והרגשיות שהובילו אליו. למשל – הכותבת חושבת שכדי לעורר תגובה מסוימת (בדמויות או בקוראת), מספיק שיקרה א-ב-ג. אני, לעומת זאת, מרגישה שכדי שמוות של דמות יעציב אותי, נשיקה בין שתי דמויות תרגש אותי וכן הלאה, צריך לקרות ד-ה-ו. ויותר מזה: שבלי שיקרה ז-ח-ט, לא יתכן שא-ב-ג יקרו לכתחילה.
אם הגיבור לא יחזר יותר אחרי הגיבורה, היא לא תתאהב בו. אם הבוס לא יתעמר יותר בעובדת, היא לא תתפטר. וכמובן שאם אמא עובדת כל היום, לא יתכן שהיא תהיה ערה כל הלילה כדי לטפל בתינוק ואז תקום שוב בשבע בבוקר בלי עיגולים כהים מתחת לעיניים כשהיא שמחה ועליזה. התובנות האלה משקפות את האופן שבו אני מאמינה שאנשים מתנהלים, אבל הרבה פעמים הן משקפות גם איזושהי הסכמה קולקטיבית לגבי איך דברים קוראים ולמה.
היגיון פנימי נוגע גם לאופן שבו הסביבה, החברה והכלכלה משפיעה על הדמויות. נניח – דמות שחיה בעולם שבו קיימים עינויים בני אלפי שנים, כנראה לא תתרגש כל כך מאונס. באותה מידה, גם דמות שחיה בעולם שבו אפשר למחוק טראומה והשפעותיה, תייחס פחות חשיבות לחוויה טראומטית. מבני כח, קונוונציות חברתיות, טכנולוגיות (או קסם) כולם משפיעים על האופן שבו הדמויות שלנו מתנהלות בעולם ומגיבות לו. ובניגוד לאנכרוניזם, שרלוונטי בעיקר לכתיבה היסטורית או ספקולטיבית, היעדר היגיון פנימי יכול להשפיע גם על טקסטים פנטסטיים, עכשוויים או מתחום המדע הבדיוני.
2 תגובות