שם: המשמו שקראתי בקינדל. כלומר, Oh, Sacred Dark
מחברת: Marina Vivancos
225 עמודים
כפי שיודעת כל חובבת רומאנס, גם לכתיבה בינונית יש מקום בעולם. נכון, רומנטיקה אינטליגנטית וכתובה לעילא תמיד תשמח אותי, אבל בז'אנר שרבות בו הנפילות מההצלחות (ולו בשל ריבוי הכותרים), חשוב להבין מתי בינוני הוא שם קוד ל"גרוע אך כיפי", ומתי מדובר בהגדרה רופפת ל-DNF at 50% (כלומר: הפסקתי לקרוא את הספר אחרי חמישים אחוז).
כדי לענות על השאלה, להלן סקירה תמציתית למדי של עלילת הזבלון האחרון שקראתי Oh, Sacred Dark, שכמו רבים מחבריו לז'אנר, התגלה כיציר-כלאיים מעציב בין כתיבה של בינה מלאכותית לפנטזיה רומנטית של נערה בת חמש-עשרה:
בBDSM-verse שבו יש קסמים וקוסמים, רומאן, סאב, ניצל מקובן (coven = התאגדות/מאורה…?) של מכשפי כאוס שניצלו את כישרונותיהם לרעה. רומאן, שנוצל ועבר התעללות כל חייו, בטוח שאין שפל ממנו. הוא החריש במשך שנים לנוכח פעולותיהם של אביו וחבריו לקובן, הניח להם לפגוע בו ולהשתמש בו, והוא לא ראוי להיחלץ מעונש, בטח שלא לקבל הזדמנות שנייה. עם זאת, בית המשפט שדן במקרה חושב אחרת. בהוראת השופט רומאן נשלח לקובן חדש, שם הוא נמסר להשגחתו של טיילר, דום טוב לב אך קצת חמום-מוח. טיילר, כפי שבטח ניחשתן, מאמין בכל ליבו שרומאן היה שותף פעיל לעבירות שביצעו חברי הקובן הקודם שלו ורק מנסה להשתחל בעורמה ללהקת – סליחה, קובן – מליורה.
כצפוי, אחרי הרבה whump והרבה מונחי BDSM שעברו השמשה מחדש לצורך שיבוצם ברומן הרומנטי (drop, למשל, אבל תיכף נדון בזה), טיילר מתחיל להבין שרומאן הוא בעצם בחור טוב שעבר התעללות קשה. רומאן, מצידו, מתחיל להיפתח ולהרשות לעצמו לעשות דברים כמו לאכול שלוש ארוחות ביום בלי לבקש רשות. לאט לאט, טיילר ורומאן מתאהבים וכולם שמחים ופתאום איזה יופי-
אוקיי, אז לא בדיוק.
כתבתי לפחות רשימה אחת בניסיון להגדיר מהו סגנון, ואז רשימה נוספת שנשלחה לבוידעם, פשוט מפני שאני נוטה ויותר למחשבה שכדי להבין מהו סגנון כדאי להקדיש לפחות סמסטר באוניברסיטה ללימודי ספרות. ובכל זאת, בגלל שבפוסט בבלוג עסקינן ולא במאמר אקדמי, אנסה להצביע על הנקודות העיקריות שהפריעו לי בקריאת הספר הנוכחי (ולצערי, לא מעט ספרים נוספים בסוגתו).
אם תשאלו את צ'אטGPT (ואני יודעת כי שאלתי) "מהו סגנון?", ג'פטו יסביר לכם במאור עיניים כי סגנון הוא הקול הייחודי של הכותב, הדבר שמבדיל בינו לבין כותבים אחרים. זה נכון, אבל באופן חלקי מאוד. גם כתיבה של בת עשר שרק מתחילה להתנסות בטוויית נרטיב נבדלת מכתיבה של סופרת מיומנת, וכתיבה של סופרת מיומנת נבדלת מכתיבתו של ג'פטו קשישא. לפיכך, ניסיון אפשרי לענות לשאלה יכול (ואולי אפילו צריך) להתמקד באופני מבע.
מבע הוא בעצם האופן שבו אנחנו מתווכות לקורא את הנרטיב. היינו, סך הטקטיקות שבהן משתמשת המחברת כדי לשטוח את העלילה, והאופן שבו הטקטיקות האלה מיידעות את הנרטיב ומייצרות אותו.
כדי להמחיש את הנקודה שלי, בחרתי להתחיל בסוגיה פשוטה יחסית. מה עושות הדמויות כשהן בסטרס, מה תפקיד הסטרס בעלילה ואיך הוא מיוצג (כפונקציה של התפקיד העלילתי שלו, ושל הדברים שאנו למדים מתוכו על הדמויות)?
למי שלא מכירה, BDSN-verse הוא מונח שמתאר עולם וירטואלי בו התרבות, הסטנדרטים והערכים מתארגנים סביב העיסוק ב-BDSM. כתוצאה מכך הזהות המינית מובנת ומפורשת במונחים של דינמיקת כוח ולא כבחירה חופשית. בלי להיכנס יותר מדי למאפייני עולם המערכה הזה, אחד המושגים שמופיעים מדי פעם ביצירות הז'אנר הוא sub drop (שהתפתח גם לdom drop). עם זאת, בזמן שsub drop במשמעותו המקורית מתאר מצב תודעה מסוים שאליו נכנס או נכנסת הנשלטת בעקבות מפגש מיני BDSMי, הרי שמבחינת נשלטים ספרותיים drop הוא קודם כל פיסת נרטיב שתפקידה לייצר דרמה.
למה זה חשוב?
באחד הסמינרים שלו (אל תשאלו אותי איזה, כי אין לי מושג איפה הנחתי את הספר), מסביר לאקאן שמסומנים הנעים בין זירות משמעות שונות עוברים טרנספורמציה בלתי-נמנעת. המסמן נותר זהה, אבל המסומן – המסר המוכמן – משתנה בהתאם למי שמשתמש בו. את המסר הזה מדמה לאקאן למעטפה.
בספר נורמלי, כאשר המעטפה מחליפה ידיים, גם התוכן המקופל בתוכה (המסומן) והסיפור שיש לו לספר לקורא משתנים. אנחנו לא נצרכות בכלל לעיין בתוכן המעטפה, מספיק שנזהה את הקונטקסט ואת הדמויות המעורבות בטיפול בה. ב-Oh, Sacred Dark לעומת זאת ורבים אחרים הדומים לו, קורה משהו קצת אחר. הטרופ – הוא המסר המוכמן – גלוי לנו מראש. לכן יש מעט מאוד משמעות לכך שהמעטפה מחליפה ידיים. ככלות הכל, תכולת המעטפה לא משתנה ביחס לדובר ולנרטיב, אלא היא זו שמייצרת את המשמעות וההיגיון של כל מי שאוחז בה.
ובחזרה לסיפור. subdrop הוא בעצם פיסת נרטיב. רזה מאוד, מדולדלת מאוד, אבל בכל זאת – פיסת נרטיב. הוא איננו תוצר הפעולות השונות שהדמויות מבצעות, אלא סוג של מנוע דרמטי, טרופ שמחולל את העלילה בכיוון אחד מסוים, עם כללי ביצוע קונקרטיים ותוצאות ידועות מראש. באופן פרטיקולרי, הסאב-דרופ שחווה רומאן (וחווים סאבים רבים אחרים ביצירות דומות) הוא אינדיקציה למצבו הנפשי הרעוע (ולא, חס וחלילה, מצב תודעה). רומאן צונח שוב ושוב בגלל שצרכיו כנשלט לא נענים.
הנקודה הזאת מתחברת מבחינתי לנקודה הבאה: האופן שבו אנחנו מטפלים באותנטיות.
לפני יותר מעשרים שנה לימדה אותי כותבת שאהבתי שכתיבה היא לא המציאות, אלא מה שאנחנו חושבים על המציאות. מימזיס. אין צורך שאשבור את הראש בניסיון לכתוב את 'הדבר עצמו' כי הממשי תמיד יישאר מחוץ להישג ידי. המטרה שלי כסופרת היא להבין איך הממשי נתפס ומיוצג בכתיבה, ולהוציא זאת לפועל.
איך זה עובד? אתן לכן דוגמה. כשהייתי בת שמונה או תשע התחלתי לצפות מדי פעם בסרטים של מבוגרים. לפעמים נהניתי, לפעמים השתעממתי, אבל בכל פעם ללא יוצא מן הכלל התרשמתי מאוד מהדיאלוגים. הסיבה פשוטה: בסרטי ילדים ובמיוחד בסרטים מצוירים, הדיאלוג תמיד תכליתי. הדמויות מוסרות זו לזו בדיוק את המידע הנחוץ כדי לבסס את הסצנה ולקדם את העלילה. לעומת זאת בסרטים של מבוגרים יש הרבה פטפטת נטולת תכלית ספציפית (ליתר דיוק, לפטפטת תמיד יש תכלית, אבל בסרטים מעל דירוג G היא לא בהכרח גלויה לעין). הדמויות מקטרות על מזג האוויר. צמד החברות מרכלות על השכנים או מספרות באריכות על הנסיעה האחרונה שלהן לחו"ל. הבעל והאישה מדברים סביב הנושא ולא אודותיו.
כמו בחיים.
ב-Oh, Scared Dark, העודפות הזאת לא קיימת. נכון, מדי פעם טיילר והבסטיז שלו מנהלים שיחה מינורית כלשהי על סוג הקסם של כל אחד מהם או האוכל שמוגש לארוחת הבוקר. אבל חוצמיזה? נישט. נאדה. גורנישט. הבעיה הזו קשורה לתלונה הקבועה שלי על היעדר רפלקסיה. בראשו של רומאן חולפת מדי פעם מחשבות תועות, בעיקר מסוג: אני כ"כ גרוע, איך מישהו יכול בכלל לאהוב אותי?", אבל לא מחשבה שעולה כדי: "מנגנון פעולה אסתטי החושף את התחבולות ואת המוסכמות שבאמצעותן מתואר העולם" (ותודה לאנציקלופדיה של הרעיונות).
הדמויות של Oh, Sacred Dark (אבל גם כמעט כל רומאנס שנטשתי בשנתיים האחרונות), הן דמויות שלא יודעות שהן כתובות, ובראש ובראשונה, דמויות שמחברותיהן לא פועלות מתוך מודעות לכך שהן כתובות. וזה, משום מה, יוצר כתיבה גרועה מאוד.
משאמרתי זאת, אני מוכנה לקבל כתיבה שטחית ורזה. זו הסיבה ששרדתי כחמישים אחוז מהספר. גם לכתיבה גרועה, כפי שכבר אמרתי, יש מקום בעולם. במיוחד אם היא מהנה. אם Oh, Sacred Dark היה נשאר בתחומי הסכם הקריאה, כנראה שהייתי צולחת אותו עד הסוף. אלא שהבעיה השנייה, ממנה כבר לא יכולתי להתעלם, היא היעדר קונפליקט שרלוונטי איכשהו לטקסט.
במשך קרוב ל-40% מהספר רומאן מתענה, שונא את עצמו ונכשל להגיע לארוחות מפני שלא ניתנה לו רשות מפורשת לאכול. בערך בנקודה זו העניינים מתבהרים וטיילר סוף כל סוף למד כי לפניו בחור שסובל מפוסט-טראומה ולא פסיכופת נרקיסיסטי (עשר נקודות לטיילר!). אלא שדווקא כאשר מערכת היחסים בין רומאן לטיילר מתחילה להשתפר ולעלות על פסים רומנטיים, דווקא בנקודה בה ציפיתי שנבל מרושע מהעבר יצוץ ויפריד ביניהם, או אולי אי-הבנה טיפשית תגרום להם להפסיק לדבר עד עמוד מאה תשעים – רומאן נחטף.
גבירותיי ורבותיי – לא לקונפליקט הזה ייחלתי. לא שחטיפה זה רע, כן? אני אוהבת חטיפות ואתן מוזמנות להמליץ לי על ספרים שבהם אחד הגיבורים או שניהם נחטפים. עם זאת, בסיפור שכל מטרתו היא לנסות להוציא לקורא את הקרביים by proxi (כלומר, לגרום לקורא להתענות על ידי צפייה ברומאן המתענה, רק כדי לתת לרומנטיקה לרפא את כל הבעיות) גם הקונפליקט לתפיסתי אמור להתקשר לתהליך הקבלה העצמית של רומאן. בזה, הרי, הושקע קרוב ל-50% מהטקסט. האם אכן כך קרה? כמובן שלא. רומאן נחטף (אין לי מושג על ידי מי כי לא נשארתי לקרוא), מערכת היחסים עם טיילר נותרה מתוקה ואוהבת, אף אחד לא התעמת עם אף אחד (אולי טיילר עם החוטף) ואני מניחה שרומאן פשוט למד שגם לו מגיעה אהבה.
אני העדפתי לנטוש.
לעומת זאת, אם גם אתן רוצות לתת לרומאן אהבה, סורו לאפליקציית הקינדל הקרובה ביותר לאצבע המסמסת שלכם. הספר מוצע ב-kindle unlimited ובפאונד הוא עולה 4.10 (אין לי מושג מתי ואיך צורפתי לממלכה הבריטית, אבל זה מה שאמאזון דורשים ממני בינתיים).