בואו נעשה קצת סדר

בימים כתיקונם (שכנראה לא יחזרו עוד), חלוקת העבודה בין הוצאות מסורתיות לבין בתי הפקה הייתה מאוד ברורה.

הוצאות ספרים – מפיקות ומפיצות ספרים על חשבונן.

חברות הפקה – מפיקות ולעיתים גם מפיצות ספרים, על חשבון הכותב.ת.

החלוקה הזו הייתה ברורה, נוחה, אף אחד לא התבקש לשלם דמי לקטורה ושוק הספרים פרח (או לפחות לא היה הפסדי).

הימים האלה עברו מהרבה סיבות שלא זה המקום להתעמק בהן. כיום, חברות הפקה גאות לספר על עצמן שהן הוצאות בוטיק, הוצאות ספרים כולל הגדולות והמוכרות שבהן גובות מהסופרים כסף מאחורי הקלעים, ורוב בתי ההפקה נעלמו מהעולם, כי למה לבית הפקה להצהיר על עצמו ככזה, כשהוא יכול לומר שהוא הוצאת ספרים (ולתרגל, בפועל, את אותן פרקטיקות?)

למרות שכל מי שישאל מספיק שאלות, ישתכשך בביצה מספיק זמן ויכרה אוזניים להלך הרוח יבין, בסופו של דבר, כיצד ההוצאות השונות נבדלות זו מזו, אני מציעה – ותכף אשטח גם את הנימוקים שלי – לחזור לשיטת הקטלוג הישנה והטובה.

הוצאה או בית מכירות לא נעמדים על פי הכוונות, המוניטין או איכות העבודה שלהם. הוצאה או בית הפקה הופכים לכאלה על בסיס מענה לשאלה אחת:

מי המוצר?

אם המוצר הוא הספר וההוצאה מממנת את הפקתו – מדובר בהוצאה לאור.

אם המוצר הוא הלקוח, והלקוח מממן את ההוצאה כדי שתוציא ספר – מדובר בבית הפקה.

התעקשות על ההפרדה הברורה הזו, טובה לכולנו משורה של סיבות.

1. זו האמת.

אני יודעת שאמירת אמת לשם אמירת אמת היא כבר לא אקט פופולרי במיוחד, אבל… בואו ניתן רגע למחשבה הזאת לחלחל. לפעמים שווה לומר אמת פשוט כי זה הדבר הנכון לעשות. ובמקרה הזה, המושגים "בית הפקה" ו-"הוצאה לאור", מבוססים על הגדרה מאוד ברורה וספציפית. כשאנשים מדברים על הוצאה לאור הם חושבים על גוף שמוציא ספרים על חשבונו ומתפרנס ממכירתם. לחילופין, כשאנשים מדברים על בית הפקה, הם חושבים על גוף שמספק שירותי הוצאה לאור, על חשבון הסופר.ת. כל ניסיון לטשטש את ההגדרות האלה על ידי אמירת משהו אחר בעניינן, בסופו של דבר מבלבל א.נשים – קרוב לוודאי בכוונה. הוא מוליך כותבות לבתי הפקה עם מוניטין מפוקפק, הוא גורם להן לבחון קריטריונים לא רלוונטיים בבואן להוציא לאור ספר, ובעיקר – הוא זורע בלבול ומסרבל כל ניסיון להגיע לחקר האמת. האמת הזאת יכולה וצריכה להיות: מה אתם כבית הפקה נותנים לי, איך זה מתבטא, ולאילו תוצאות אתם מוכנים להתחייב בחוזה.

2. לאמירת אמת יש ערך סגולי.

עוד דעה פחות פופולרית, אבל bear with me. היכולת שלנו לתקשר, תלויה בהסכמה משותפת לגבי משמעויות. אנחנו יכולות לתקשר רק כל זמן שאנחנו מסכימות שמקלדת היא לוח המקשים שעליו מקישים אותיות ושהיא בדרך כלל מחובר לצג חיווי, או שפיל הוא חיה אפורה וגדולה עם חדק. ברגע שמישהו בא ומנסה להסביר לנו שפיל הוא חיה גדולה ופרוותית שעושה מו, ומבקש מאתנו לתקשר על סמך הנחות היסוד האלה – טוב, התקשורת נעשית מסובכת. כל אדם צריך לשבת ולברר מחדש, מול כל אדם או סביבת מכרים, למה הם מתכוונים כשהם אומרים "פיל". כשמדובר בבתי הפקה, מדובר בטריק אפילו יותר פרובלמטי: החברות השונות פונות לקהל שבדרך כלל לא מיודע עד הסוף ביחס להגדרות השונות, ומשתמשות במוניטין ובהילה שנלווים לפרקטיקה אחת (הוצאה לאור), כדי להאדיר ולקדם פרקטיקה אחרת (כזו של בית הפקה). זה לא מגניב בשום צורה.

3. אבל מה עם חברות הפקה כמו 2, קתרזיס, תשע נשמות… הרי אי אפשר להשוות אותן לחברות הפקה שמקבלות כל סופר עם כל כתב-יד, מפיקות אותו ומשאירות בידיו ארגזים מלאי-ספרים שלא נמכרו? ובעצם – מה קורה כשהוצאות כמו "כנרת" מתחילות להפיק כתבי יד במימון הסופר.ת?

שאלה טובה.

בעקרון, בעיניי התשובה לשאלות כאלה היא לשאול את עצמנו איך בדיוק אנחנו רוצות לראות את עולם הספרות הישראלי.

כפי שיכול להבין כל דרדק, כותבים רוצים להתקבל להוצאות והוצאות מסורתיות נוהגות להוציא את הספרים שלהן על חשבונן, כי זה מבטיח איכות, ובעיקר – מבטיח שההוצאה לאור תצטרך להצדיק את עלות ההפקה, ותשקיע בקידום ומכירת הספר. זה מותר ההוצאה המסורתית על בית ההפקה. הוצאות מסורתיות עושות סינון, מממנות, ואחרי שהן מממנות, משקיעות אנרגיה בקידום היצירה. כי שם טמונים הרווחים שלהם.

כשבית הפקה מכנה את עצמו הוצאה, ואפילו כשהוא מאמץ חלקים מהמודל הזה כמו סינון או שירות יח"צ מצומצם (כרגיל, על חשבון הכותב.ת), הוא בעצם מנכס לעצמו מוניטין שמקורו בכך שהוצאה לאור נותנת את כל החבילה.

במילים אחרות – לטעמי זה תעלול שיווקי מתוחכם. והוא גם עובד על קהל הכותבות והכותבים.

4. תוצאות

אין עשן בלי אש. ולא פחות חשוב מזה – שפה היא לא דבר מונוליטי. להיפך, היא דינמית, היא חיה, היא נקבעת במו"מ עם הדוברים השונים. אם נתעקש, נוכל – בסופו של דבר – להטמיע בקרב הציבור את התובנה שהמונח "הוצאה לאור" השתנה. שהיום הוא נכון גם להוצאות שמממנות את הספרים שהן מפרסמות וגם למה שפעם נהגנו לכנות בתי הפקה.

מה נשיג בזה?

בעיקר: שחיקה במוניטין ובערך שקוראים עדיין מייחסים להוצאות לאור. אם תשארנה, כמובן, הוצאות לאור.

במילים אחרות – אפשר לרמות חלק מהציבור חלק מהזמן, אבל אי אפשר לרמות את כל הציבור כל הזמן. בסופו של דבר, הסביבה הלקסיקלית תשתנה ביחד עם המציאות. ואז ההון הסימבולי (כלומר, המוניטין) שבתי ההפקה מנסים לשאול מההוצאות לאור, פשוט יאבד מערכו.

עוד תוצאה מתבקשת היא שהוצאות לאור כפי שהכרנו אותן, פשוט ייעלמו לחלוטין מהעולם. למה לכנרת, ידיעות, כתר וכו', להוציא ספרים על חשבונן, אם אמון הציבור נתון במידה שווה להן ולהוצאות שמבקשות את המחבר לממן את ספרו?

זה מביא אותי לנקודה הבאה:

עולם הספרים משתנה. ברור שאף נקודת קיצון שהצגתי כאן עדיין לא קרתה. גם אם הוצאות מסורתיות גובות מדי פעם כסף מהמחברים, ההוצאות הללו עדיין תלויות במוניטין שלהן. הן לא יפרסמו כל ספר, והן לא יוציאו לאור ספרים שלא נערכו על ידן. באותו אופן, גם בתי הפקה שמפרסמים את עצמם כהוצאות לא יוציאו כל ספר, כי כדי לשמר את התדמית שלהם, הם צריכים להגיש תוצר איכותי יותר, לסנן כותרים, ולהבטיח שלשם שלהם יש ערך – הוא הרי זה שמבדיל ביניהן לחברות הפקה נטו. אבל יש כאן ביצה ותרנגולת (ובמקרה הזה ברור מאוד מי הביצה ומי התרנגולת). כדי שלבית הפקה יהיה משתלם לכנות את עצמו הוצאה לאור, הוא זקוק להוצאות לאור מסורתיות.

כך או כך: זה הכיוון. אני לא בטוחה שהכיוון הזה מיטיב עם סופרים וסופרות. הללו נדרשים לקחת על עצמם חלקים גדולים והולכים מהפקת ושיווק הספר, בלי לקבל ערך מוסף, חלופי לזה שנתנו להם ההוצאות המסורתיות. הלך הרוח הזה גם לא מיטיב עם ציבור הקוראים, שכבר לא יכול לראות בלוגו של הוצאה חותמת איכות אמינה.

לצורך העניין – אני לא בטוחה שהמעבר ההדרגתי להפקה על חשבון המחבר אפילו נחוצה. יש כסף בהוצאת ספרים, כולל בהוצאת ספרים טובים (על כך בפוסט אחר).

השאלות החשובות הן מי ירימו את הכסף הזה מהרצפה, איך יראה התוצר שלהם, ואיך יראה עולם שאין בו סינון של אנשי מקצוע (רמז: לכו להציץ באמזון).

נקודה אחרונה שחשוב לי לחדד, היא שהבחירה להפריד בין הוצאות מסורתיות לחברת הפקה על סמך מודל כלכלי, היא לא בחירה שיפוטית ביחס לתוצריהן של חברות ההפקה. אדרבא: גם הוצאות וגם חברות הפקה מוציאות ספרים מצוינים באיכות יוצאת מן הכלל. יש אפילו שיטענו שהדרך הנכונה היחידה להפריד בין הוצאות וחברות הפקה היא על סמך הערך הספרותי (וכך יטרפו את פריסת הקלפים שלי).

חשוב לי מאוד להגיד שזאת לא פרספקטיבה שגויה. אדרבא, הפרספקטיבה הזו ללא ספק מייצרת מפת מציאות מועילה שמלמדת אותנו על עולם הספרות, על הגופים השונים שפועלים בו, ונותנת לסופרים הכוונה טובה ביחס למי כדאי לפנות ולמי פחות כדאי. זאת פרספקטיבה שיש בה ערך.

אבל – וזאת הסיבה שאני לא מקבלת את הפרספקטיבה הזאת – זו עדיין פרספקטיבה שמציירת תמונת עולם שבה אין לכסף משמעות. ככזו, זוהי פרספקטיבה שנכשלת לקפל בתוכה את התובנה שלא לכולם יש משאבים שווים, לא כולם יכולים להרשות לעצמם לבחור על בסיס ערך ספרותי. הפרספקטיבה שמפרידה בין הוצאות לבין בתי הפקה על סמך איכות התוצר, נעדרת את הפן הביקורתי (ולפיכך את האמירה) לפיה ספרות צריכה להיות שייכת לכולם.

אז כן, הספרות היום לא שייכת לכולם. זה מבאס. אבל זאת גם האמת. זה לא אומר שאין ערך לחלוקה גם על בסיס קווי מתאר אחרים. זה בטח לא אומר שמי שנופל, לפי ההגדרה הזאת, מחוץ לתיאור של "הוצאה לאור" לא עושה עבודה ספרותית משובחת. זה כן אומר שהוא מדיר (ואני בטוחה שבצער) קבוצה מסוימת של האוכלוסייה.

עד לפעם הבאה.