"אני רוצה להיות סופר פנטזיה," ציין בחור צעיר בקבוצת כותבים בוואטסאפ. "מה אתם מציעים לי לקרוא?"
"ספרות ז'אנר, כמובן," אמר מגיב אחד.
מגיב אחר שטח רשימה מפורטת של ספרים. מגיב שלישי שאל את הבחור באיזה תחום הוא שואף להתמקצע. "את התחום הזה אתה צריך לקרוא."
ביני לבין עצמי, גלגלתי עיניים בשקט. הרשימה שהצעתי, בסופו של דבר, הייתה קצת שונה. הצעתי לו להתחיל בקלסיקות ולהתקדם משם. כך נראתה רשימת הקריאה שלי בתור בת-עשרה, וברבות הימים גם למדתי לא מעט מהיצירות – באופן עצמאי או באוניברסיטה.
כדי להתמקצע במשהו, בטח בכתיבה, לא מספיקה היכרות עם יסודות של תת-תחום קונקרטי. בדיוק כמו שהבנה מעמיקה של מנוע אחד קונקרטי לא מספקת הבנה רחבה מספיק כדי לייצר מנוע למכשיר חשמלי אחר. חלק מהעקרונות דומים – וודאי. אבל כדי לדעת איך עובד מנוע – כדי לדעת איך עובד סיפור, איך פועלות מילים ועלילות – אנחנו צריכים להכיר סוגים רבים של יצירות.
וכדי לדעת איך לספר סיפור בעצמנו, כדאי שנכיר כמה שיותר דרכים בהן סופרו סיפורים בעבר.
אחת הסיבות היא משהו שמכונה "אינטרטקסטואליות". המונח, שנטבע על ידי ז'וליה קריסטבה, משמש כדי לתאר טקסט כמערכת סימנים פתוחה שלעולם אינה נגמרת. למה הכוונה? כשאני קוראת ספר/מאמר/סיפור, אני קוראת אותו גם כמוצר המופק מסך מסוים של אותיות ומילים, אבל גם כמוצר תרבותי. ובדיוק כפי שהאותיות והמילים ניתנות לפירוק ולהצבה מחדש, בקונטקסט אחר (בסיפור אחר), גם הרעיונות, הפרפרזות וקווי העלילה מאזכרים יצירות אחרות.
למשל:
אני יכולה לקרוא את האינאיס בלי לקרוא את האיליאדה, אבל כדי להבין את האינאיס טוב יותר, אני צריכה לקרוא את האיליאדה. אני יכולה לקרוא את הברית החדשה בלי להכיר את התנ"ך, ואז לקרוא את הלגנדריה הארתוריאנית בלי להכיר את הברית החדשה, אבל היכרות עם התנ"ך תסייע לי להבין את הברית החדשה, והברית החדשה תשפוך אור על אגדות המלך ארתור, שבתורו יבאר ויאיר לי את הארי פוטר.
טקסטים מהדהדים אחד את השני. קריאה של טקסט בנפרד מהטקסטים שמוליכים אליו, ותוך התעלמות מהטקסטים שאותם הוא מאזכר, אפשרית כמובן. אבל זאת קריאה מאוד שטחית, והרבה פעמים, כזו שמחמיצה דקויות וניואנסים של משמעות.
באותו אופן, היכרות עם שפה, עם מילות היחס שלה והצירופים הכבולים (קולוקציות) מאפשרת לנו לדייק את הכתיבה שלנו.
מהו צירוף כבול? אצטט לכם ממילון המושגים של מט"ח:
ביטוי, מטבע לשון, קוֹלוֹקַצְיָה. צירוף קבוע, מקובל, של שתי מילים או יותר. ניבים, ביטויים ופתגמים הם צירופים כבולים.
דוגמות לצירופים כבולים:
תפוח זהב, דרך המלך, בית ספר פתוח, איש אשכולות, טמן ידו בצלחת.
וגם:
דרך את קשתו (ולא מתח)
הסב או גרם לה עונג (ולא היווה עונג)
להמיט חורבן
לצלם תמונה
להנדס תודעה
וכן הלאה וכן הלאה.
חשיבות העניין טמונה בכך שלמילים תמיד יש משמעות. בקורס סמנטיקה נהגה המרצה שלי לומר שאין שתי מילים זהות זו לזו. גם אם "עשיר", "גביר", "בעל ממון" ו"אמיד" מציינות כולן את אותו הדבר, כל מילה רומזת למשהו קצת שונה, כל מילה נמצאת במשלב לשוני אחר, לכל מילה יש קונוטציה ריגושית שונה.
המילה גביר גורמת לי לחשוב על השטעטל המזרח אירופאי. לאדם עשיר יש כסף רב יותר מלאדם אמיד. ובעל ממון מזכיר לי תקופות היסטוריות מוקדמות יותר.
ובסיבוב של 360 מעלות בחזרה להתחלה:
לכל סוג של ספרות יש אוצר מילים משלה. כזה המשקף את הלך הזמן, את מוסכמות הביטוי התקופתיות, את אופי הדמויות ואת אופי הסופר. היכולת של מילים להעיד על הטקסט ובמידה רבה לייצר אותו, נובעת מהאינטרטקסטואליות שלהן. מהאופן שבו הן מופיעות שוב ושוב במגוון רחב של סיפורים והקשרים.
אני יודעת לקשור את הגביר לשטעטל (נניח), כי המילה הזו הופיעה בתרגומי שלום עליכם לעברית.
כדי לכתוב טוב, כדי לכתוב מדויק, אני צריכה לדעת מניין מגיעות המילים שאני משתמשת בהן, אילו קונוטציות הן מייצרות, ולאן הן לוקחות את הקוראים שלי.
לכן, כדי להתמקצע, צריך להכיר את היסודות. אותו כלל תקף גם בשפה וגם בספרות. אם לא תכירו את האופנים המקובלים שבהם השפה או הספרות פועלת, לא תדעו איך לתמרן מולם, לא תדעו להשתמש בהם, ובעיקר, לא תדעו לקחת אותם וליצור באמצעותם דברים חדשים.