אינטימיות

1. בתחנת הרכבת היו הרבה חלזונות. פזורים לאורך הגדר, במרווחים כמעט מדויקים. כשהייתי קטנה נהגתי להרים אותם ולהניח להם לזחול על כף-ידי. אני עדיין מוצאת שיש בחיה הזו משהו מאוד חינני – איטי וכבד-ראש.

רציתי מאוד להגיד למישהו: יש כאן המון שבלולים! אבל הנוסעים שירדו מהרכבת רק נדחקו לעבר המנהרה (תוך שהם חושבים מחשבות הרות-גורל ובוודאי מתכננים איך להגיע הביתה).

2. לפני הרבה שנים נסעתי עם החברה הטובה לראש הנקרה. חרגנו מעט מהמסלול המגודר כדי לשבת על הסלעים וצפינו ביחד בשקיעה. מתחת רחשו מערבולות קטנות, והשמש פיזזה על המים. החברה אמרה שזו וודאי שפת הקוד של אלוהים, והחלטנו שבנקרות מתגוררים עלפי-ים שיוצאים לערוך הילולות חשק לאור הירח (לא נאמרה שם אפילו מילה אחת על דייויד בואי או ג'וני דפ. כלומר, כך נדמה לי לפחות).

שלוש שנים אחר כך רציתי לקחת לשם את א' (המים היו כחולים כמו הכאב העמוק ביותר וא' הבינה הצהרות סתומות כאלה). בעיקר רציתי להראות לה את כל המקומות שבהם צחקתי, עד כמה בטנו של החתול רכה כשאני אוספת אותו אלי, ואיך זה לרעוד מתחת לזרם מים לוהט ביום חורף קפוא ואני קפואה מבפנים.

3. אינטימיות היא… שלוש נקודות מוצא. לפעמים אני יושבת ומדברת ומדברת, ואין חיבור. המילים נופלות ומתפזרות וזה כל כך מתסכל (כי השפה הופכת שוב לשפת סימנים ואין לי מושג איך לסמן את האובייקט כך שניתן יהיה להבין אותי). לנפש יש מודאליות משלה- לפעמים הניסיון למצוא סימנים מוסכמים הוא כמעט חסר-תועלת.לפעמים לא. כמו שני אנשים שמדברים בשפה של ניצולי-טראומה.