אחד הדברים החשובים שלמדתי לאורך שנים של עבודה עם כותבים, זה שיש דרך לתת ביקורת. נכון – אולי כתב היד שאני קוראת הוא מאוד בעייתי, התקשיתי לעקוב אחריו ויש בו מיליון בעיות שלדעתי צריך לתקן, אבל אם אבוא לכותבת ואומר לה את זה כך, לא רק שהיא לא תתקן את כתב היד, היא אפילו לא תנסה לתקן את עצמה להבא. למה? כי העלבתי אותה נורא, היא כועסת עלי, ולכן בכלל לא פנויה לשקול את מה שאמרתי.
לא בכדי אמרו חכמינו, "חנוך לנער על פי דרכו".
לכן, יש כמה דברים שחשוב לזכור כשאנחנו באות להעביר ביקורת.
הספר (או הסיפור, או הפאנפיק) שלנו הוא הבייבי שלנו. כשמישהי נותנת לכן לקרוא את הספר שלה, היא בעצם נותנת לכן הזמנה להיכנס פנימה, לתוך נפשה, ולראות את הדברים הכי אישיים ורגישים. בהקשר זה אין משפט נכון יותר מאשר דבריו של ייטס: tread softly because you tread on my dreams (צעד ברכות, כי אתה צועד על חלומותיי).
אלא אם כן אתן מבקרות ספרות בעיתון, הביקורת נועדה קודם כל עבור הכותבת (ולפעמים גם עבור הקוראים). לא עבורכן. גם אם תעזרו לה לטפל רק בנקודה בעייתית אחת, עשיתן משהו חשוב. ביקורת שנופלת על אוזניים ערלות כאילו לא ניתנה בכלל. העבירו את הביקורת שלכן באופן שיאפשר לצד השני להקשיב לה וליישם אותה.
בכל כתב יד יש גם דברים טובים. לפעמים קשה יותר להבחין בזה, אבל אני מבטיחה לכן, הם שם. לפעמים זו רגישות גדולה לדמויות ולקשיים שלהן, תיאורים אמינים במיוחד, דמות שאהבתן או התחברתן אליה, ועוד ועוד. אחד הדברים שנאמר לי כשהתחלתי לכתוב לקטורות, הוא שאם אני מתכוונת להיות צינית ורק לקטול – מוטב שאוותר על העבודה הזאת. ביקורות שתפקידן היחיד הוא לקטול הן לא מגניבות, ובעיקר מוציאות אתכן קטנוניות. אם אתן לא מסוגלות להביא את עצמכן לראות גם את נקודות האור ביצירה שאתן קוראות, אולי כדאי שתוותרו על מתן ביקורת.
מי המבוקרת שלנו? כמה ביקורת היא יכולה לספוג בבת-אחת? בדרך כלל כותבות צעירות פחות סבלניות לביקורת ולו מפני שהן כותבות פחות שנים ופחות הזדמן להן להיתקל בביקורות. התחשבו בזה.
התחילו בדברים החשובים. במה שהכי בעייתי בעיניכן. אתן לא חייבות להגיד את הכול בבת אחת, ולפעמים אתן פשוט לא חייבות להגיד הכול. התמקדו במה שחשוב, ולא פחות מהותי מזה, במה שאתן יודעות שהכותבת תדע ותוכל לתקן.
לא בטוחות מה לעשות? השתמשו בשיטת הסנדביץ'. כלומר: מחמאה, ביקורת, מחמאה, ביקורת.
המון בהצלחה!