איך לכתוב אמין?

בוויקיפדיה מוגדרת אמינות בתור "המידה שבה אפשר להאמין לדבר מה". דיווח אמין הוא דיווח שאין בו שקרים ושגיאות, אדם אמין הוא אדם המקפיד לדווח דיווחים אמינים, וכתיבה אמינה, כך אנחנו נוטים להניח, היא כתיבה נאמנה לאמת. כלומר – כתיבה המדווחת על המציאות בצורה מדויקת. אבל האם אנחנו צודקים?

לרבות מאתנו נדמה שלכתוב אמין פירושו לכתוב את/על דברים כפי שהם קורים במציאות. נניח, אם אני רוצה לכתוב על חברה (society) דמיונית, אני צריכה להתמקד בתקופה ספציפית ועליה לבסס את החברה בעולם שבניתי. באותו אופן, רבות מאתנו משוכנעות שתחנת משטרה אמינה מתנהלת, ובכן, כמו שתחנות משטרה מתנהלות במציאות, או שכדי להכין עוגה בספר, הגיבור שלנו צריך לעקוב בדייקנות אחרי המתכון.

מצד אחד – זו לא טעות. יש היגיון בחשיבה על אמינות כעל חיקוי או שיקוף אמין של המציאות ובהחלט כדאי לדעת מהי בירת ניו-יורק לפני שכותבים ספר המתרחש במדינת ניו-יורק (רמז, זו לא ניו-יורק). בפועל, לעומת זאת, הרבה יותר חשוב שהטקסט שלנו יהיה נאמן לתמונה שיש לקורא בראש מאשר לדברים כפי שהם קורים באמת. הסיבה לכך היא שגם אמינות היא בסופו של דבר ייצוג. אם תדרכו חץ בצורה לא נכונה קרוב לוודאי לא תצליחו לשחרר אותו, או שהחץ לא יפגע במטרה. מצד שני, אם הדמות שלכם תעשה את זה, החץ עדיין יוכל, לפחות באופן היפותטי, לפגוע במטרה. הדבר הזה אפשרי מפני שכתיבה היא מימזיס – חיקוי או ייצוג של המציאות – ולא, להבדיל אלף הבדלות, המציאות עצמה.

במילים אחרות: לא באמת חשוב איך מתנהלת תחנת משטרה, איך דורכים חץ או מהי דת האימפריה בשומר העתיקה, מה שחשוב הוא איך כל הסוגיות האלה מיוצגות. איך נראית, לדעת קוראת הספר שלי, הדת השומרית, איך פועלת דת בכלל, ואיך – לפי כל הייצוגים אליהן נחשפו הקוראות שלנו עד כה – יורים חץ.

רמות שונות של סימולקרה

המושג סימולקרה תועד לראשונה בשפה האנגלית בסוף המאה ה-16, ותכליתו בראשית דרכו הייתה "לתאר ייצוגים אומנותיים, כגון פסלים וציורים, באופן נאמן למציאות" (ותודה לוויקי). הפילוסוף הצרפתי ז'אן בודריאר הרחיב את המושג, והסימולקרה שאולי תתקלו בה מדי פעם בכתיבה פילוסופית מתייחסת בעיקר להמשגה שלו. לפי בודריאר, ישנן רמות שונות של התייחסות אל המציאות. לנוחיותכם, תרגום רופף של פוסט בנושא מתוך הבלוג compass rose. 

השלב הראשון של הסימולקרה: מילים שתפקידן לתאר מציאות משותפת ולהגיע להבנה הדדית. בשלב זה אנו מתארים את המציאות באופן אינטרסובייקטיבי על מנת לבנות מפות משמעות משותפות שיסייעו לנו לנווט טוב יותר בסביבה שלנו. למשל, אני אומרת שמקור המזון נמצא שם, כדי שהלהקה שלנו תוכל להתקדם אליו או להתרחק ממנו, או כדי שאנשים יוכלו להסיק מסקנות אחרות על סמך הידע הזה.

השלב הראשון של הסימולקרה משמש אותנו כדי להניח בסיס ליצירה שלנו. אנחנו משרטטות את מפת המשמעות האינטרסובייקטיבית שתאפשר לקוראת שלנו להבין על מה אנחנו מדברות. נניח, הדמות הראשית היא אדם, הומו-סאפיינס, שפועל כאן ועכשיו. לחילופין, הדמות הראשית היא חייזר – ייצוג מסוים של אדם (יש לו – כנראה – תודעה, לא אחת מדובר בהומנואיד, והוא.היא.הן פועלות כפי שבני אדם או חיות פועלות. היינו: שיש לו.ה אינטרסים או מניעים לפעול כפי שהיא פועלת, והוא הסובייקט שמניע את העלילה).

השלב השני של הסימולקרה: התמוטטות האינטרסובייקטיביות הנאיבית – אנשים מתחילים להתייחס אל המפה המשותפת כאל אובייקט ממשי שניתן לתמרן. למשל, אני יכולה לומר שאריה מסתובב במקום שבו גיליתי מזון, כדי למנוע מאחרים גישה אליו. כך המפה מתרחקת מהמציאות, ואנחנו מתחילים להתנתק מהמפות שאנחנו משרטטים.

כשאנחנו כותבות, השלב השני כולל חריגה מניפולטיבית מהמפה המוסכמת. אנחנו יכולות לקבוע שקיפודים צובעים את קצות הקוצים שלהם בוורוד כי… זה מגניב בעיניהם.

השלב השלישי של הסימולקרה: כשהמפה מתרחקת כל כך מהמציאות, קורה שאנשים אפילו לא טורחים לנתח אותה כבעלת משמעות ספציפית המעוגנת במשהו מחוץ למציאות החברתית שלהם. במקום, המפה הופכת לסוג של פקודה לתיאום פעולות ורגשות. "יש שם אוכל", היא אמירה הנשמעת, אולי, כמו קריאה לנוע בכיוון ההוא, אבל בפועל מדובר בקריאה לפעולה, "הסתערו!" 

עם זאת, כיוון שמדובר בשימוש טפילי במפה שאמורה לתאר משהו ממשי מחוץ למעגל התיאורים, השפה עדיין מובנית במונחים של ראיפיקציה (הפיכת משהו מופשט למוחשי) ואובייקטיביות, ולכן דומה מאוד לדבר בעל כוח דסקריפטיבי, דבר שהוא אודות משהו. למשל, למרות שהצגת ראייה ברורה ליכולת לרפא אחרים לא היא זו שתקנה לכם את הפריבילגיות והסטטוס שיש לרופא, הפריבילגיות האלה עדיין מוצדקות על ידי היכולת לרפא.

בכתיבה הופכים הקוצים לדבר כשלעצמו. הם מסמנים קוליות. אפשר – בתוך עולם המערכה של הספר – להגיד שהציפור הנחמדה שמבקרת בבית הקיפוד, בחרה לצבוע את הנוצות שלה כדי שיהיו לה "קוצים ורודים" (כלומר, כדי להיתפס כמגניבה). האם יש לה קוצים ורודים? לא, אבל היא מגניבה והנוצות שעל קדקודה בהחלט צבועות בוורוד. 

השלב הרביעי של הסימולקרה: לבסוף, הפסבדו-מבנה הזה עצמו מתחיל להיתפס על ידינו כאובייקט שניתן לתמרן, הפסבדו-התכתבות בינו לבין המציאות נשברת, וכל ההנחות שלנו אינן אלא מהלכים במשחק משתנה-תמידית שבו כל אחד מנסה לחשוב כמה מהלכים קדימה כדי לשמור על היתרון ביחס לאחרים.

עכשיו כשמוסכם עלינו שקוצים ורודים מסמנים, בכלל, מגניבות (ולפיכך לא קשורים לתוואי השטח המקורי שניסינו להגדיר באמצעות המפה שלנו), נשתמש בקוצים הוורודים כדי לתאר את כל מי שמגניב בעולם המערכה שלנו. נכון, לרבים מהם אין קוצים ובטח שלא קוצים ורודים, אבל מה זה משנה, קוצים ורודים הרי שווים למגניבות.

כל זה נכון גם לנושא של אמינות.

מצג של אמינות לא זהה לאמינות בפועל

בספרות, אמינות היא הרבה פעמים היכולת להשתמש כראוי בטכנובאבל, להזכיר מונחים טכניים בהקשר נכון או לכתוב על חוקרים שמתנהגים ופועלים כמו בסדרת משטרה. לכן, כדי לכתוב אמין, צריך להבין מה מייצר אמינות בהקשר של תחום הכתיבה הספציפי שלכן. מהו הייצוג שאליו אתן מרפררות כשאתן כותבות דמות של רופא, ואיך נראית אמינות בהקשר של בניית חברה עם סוציולוגיה ואנתרופולוגיה משלה.