סיפור שהיה כך היה: כותבת צעירה שלחה ספר לביקורת מקדימה. הביקורות היו חיוביות, אבל אחת מהמבקרות העזה בחוצפתה הרבה לתת לספר דירוג 4 במקום 5. הסופרת התפוצצה, והקוראות בתגובה, נהרו לעמוד ה-goodreads שלה ודרדרו את הדירוג של הספר עוד ועוד. הסופרת נאלצה לחסום את הספר לדירוגים, המפרסם נטש את הסופרת וכולם שמחים (או שלא כל כך).
אחת התגובות (שגם די חוזרת על עצמה, יש לציין) לתופעה הזו, היא שכך קורה בחברה שאומדת כל דברים במספרים. כמו בפרק הידוע לשמצה של "מראה שחורה", אנחנו נשפטים ומדורגים על כל אינטרקציה בחיינו, וכמו ב"מראה שחורה" – חיים ומוות ביד הדירוג.
לטעמי, מדובר בהסבר חלקי בלבד לסערה הנוכחית. כן – דירוג הגודרידס, טיק-טוק או האמאזון (או אפילו הדירוגים באתר עברית) משחקים תפקיד מהותי במכירות של ספר. הסופרת המדוברת התבאסה ובצדק. הדירוג שנתנה לה המבקרת ונחשף בפני אלפי ואולי גם עשרות אלפי אנשים, בהחלט עשוי להשפיע על המכירות שלה. אבל הבעיה היא קצת אחרת. הספר המדובר – כמו הרבה ספרים, יש לציין – מבוסס במידה רבה על חוויה אישית.
למעשה, עצם היצירה היא חוויה אישית.
לא נעים ולא הגון להיות נסכמת ומסוכמת במספרים. בטח כשהמספרים הללו נעים בין 1 ל-5 ולא בין 1 ל-100. אבל אפילו הצמצום הוא תולדה של הכורח (המהותי יותר לענייננו) לסכום חוויה אישית, פרטית, של קריאה, ולהציב אותה בספרה הציבורית.
וזו הנקודה החשובה יותר בעיניי:
פעם, בעולם שבו סלונים ספרותיים, בתי-קפה ומאוחר יותר פורומים אנונימיים יצרו מרחב ציבורי, נפרד מהמרחב הפרטי, גם חווית הקריאה וגם חווית הכתיבה היו עוברות טרנספורמציה מסוימת ברגע שהסופרת פרסמה את כתב היד שלה והקוראת קראה וכתבה את הביקורת שלה. ההפרדה בין הספירה הפרטית לספירה הציבורית הופנמה לשני הכיוונים.
הסופרת ידעה שהספר שלה עשוי להיקרא במגוון דרכים אפשריות, הפנימה שהקריאה הזו לא משליכה עליה או על החוויה שלה, ובהתאם, סביר להניח שגם כתבה אותו בצורה מסוימת מתוך ידיעה שהוא עשוי להיות מובן ולהישפט בדרכים שהיא לא בהכרח תאהב. הכותבת בתורה יכלה להביע את דעתה מבלי להידרש לרגשותיה או תגובתה של הסופרת. השתיים האלה נפגשו באמצע, בספירה הציבורית, באופן שאפשר לשתיהן להיות כנות מצד אחד, אבל גם לשמור על פרטיות, על מובנות ועל מוגנות. החוויה הפרטית הייתה – לפחות במידה מסוימת – מוגנת מהמבט הציבורי.
הזמנים השתנו. כשלפני למעלה מעשרים שנה שלחתי אימייל לנורה רוברטס, הייתי בשוק כשזכיתי לתשובה. סופרת בינלאומית ענתה לאימייל שלי! היום, מרבית הסופרות נמצאות מרחק כמה נקישות מקלדת ותקתוקי עכבר מאתנו. יותר מזה – סופרות נדחפות (תוך המלצות חמות מפרסומאים ואנשי יח"צ) לדבר על חייהן הפרטיים, לתקשר עם הקוראים שלהן ולהפוך את עצמן, לא את ספרן, לנקודת המשיכה שמייצרת מכירות. לא פלא – ההתנהלות הזו מגובה אם לא שזורה ממש בתפיסת הפוליטיקה, האתיקה והכלכלה שלנו. אותו אתוס, בחלקו פרוגרסיבי ובחלקו ניאוליברלי ולפיו האישי הוא הפוליטי.
באתוס לעיל יש הרבה היגיון. עלינו to put our money where our mouth is. ובמילים אחרות – עלינו להיות נכונות לגבות את הדעות והעמדות שלנו בהתנהלות האישית שלנו. אלא שהתפיסה הזו היא גם חרב פיפיות, כפי שקורה הרבה פעמים כששתי תפיסות עולם מנוגדות נפגשות במרחב רב-תרבותי. אחת רוצה ללבוש חיג'אב, ואילו השנייה טוענת שלבישת חיג'אב משפילה נשים.
כשיש מרחב ציבורי, כשיש הסכמה לפיה המרחב הפרטי והמרחב הציבורי שונים זה מזה, יש גם מקום להביע ביקורת על חוויות שעשויות להיות אישיות. אחרי הכל, החוויות הללו מתומללות ומאורגנות תוך היערכות לפרסומן במקום שהוא נחלת הכלל. לא פחות חשוב – בתשתית ההתנהלות במרחב הציבורי עומדת ההבנה שהאישי איננו בהכרח הפוליטי (כלומר, הציבורי), והפוליטי איננו בהכרח האישי. כן – מותר לקשור בין האישי הפוליטי. אבל מעשה כזה הוא מעל ומעבר למה שמצופה מן האדם או אפילו הסופרת מן הישוב.
כל זה לא אומר שלהתנהלות הפרטית אין משמעות או חשיבות. אבל החשיבות הזו קשורה יותר בטענה לפיה לא מוסרי להיות מניאק, ופחות בשאלה אם יש קשר ישיר בין היוצר ליצירה.
ובחזרה למחברת Three Rivers (היא גיבורת סיפורנו) וההתמודדות שלה עם בקורת. באופן אישי, רק הגיוני בעיניי שמרחב שבו כל חוויה אישית הוא מקודשת, יצדיק התרעמות על בקורת של ארבעה כוכבים במקום חמישה. הבוק-טוקרית, אחרי הכל, נגעה בציפור נפשה של המחברת – הספר שלה, שמבוסס במידה רבה על הסיפור הפרטי שלה. באותו אופן, יש היגיון גם בתגובתם של מאות הקוראים שניגשו לגודרידס באופן יזום ודרדרו את הניקוד של הספר. גם הביקורת, בדיוק כמו היצירה, היא חוויה אישית, ייחודית ומקודשת. באיזו רשות הסופרת נוגעת בה?
אם תשאלו אותי, כולם צודקים וכולם טועים.
גם הסופרת וגם הקוראות נמצאות בדיוק באותו צד של המגרש: הצד של עצמן. אבל כשאין שום תווך שינטרל את התקשורת ביניהן ויהפוך אותה לעניין ציבורי, ככה בדיוק נראה הדיון ביצירה ספרותית.