כל מי שיש לה מספיק אומץ לחלוק את הכתיבה שלה עם סביבתה, תקבל פידבק בשלב מסוים. סיפור שפרסמתי בפלטפורמה חינמית יזכה לתגובות מהללות, שיר ששלחתי לכתב-עת יתקבל או ידחה. חברות שקראו את הספר שכתבתי יגידו לי מה דעתן.
כשהייתי בחטיבה, הייתי יושבת ומאזינה לאחת הנערות היותר מקובלות יושבת בהפסקה ומקריאה סיפורים שכתבה לחברותיה. ביני לבין עצמי הייתי מקנאת מאוד ביכולת שלה להציג את הכתיבה שלה בצורה חופשית כל כך: כל אחד יכול לעבור ולשמוע!
את הבעיה הזו פתרתי בהדרגה כשנחשפתי בפני החברות שלי יותר ויותר (בשלב מסוים נמאס לחלקן להאזין ליצירות המופת שלי), ואז ברגע שהתחלתי לגלוש באינטרנט. כל כך הרבה במות לפרסם בהן, עם אנשים שאשכרה מגיבים!
אבל השנים חולפות והאינטרנט השתנה. אולי מוטב לומר שכולם גילו את האינטרנט, התנסו בו ומאסו בו. להוציא כתיבה נישתית (רומאנס, פאנפיקשן, אירוטיקה, מד"ב ופנטזיה) קשה למדי למצוא קהילות קוראים שיתעניינו בטקסט שכתבה סופרת מתחילה ולא מנוסה. יתירה על כך: השינויים בשוק הספרות והמעבר הזוחל לפרסום עצמי, הרחיב בבת אחת את שוק העריכה וההערכה, ובאופן זה: צמצם את כמות הקוראים המנוסים שיסכימו לקרוא ולחוות את דעתם על טקסט, בחינם.
ועדיין, זה לא אומר שאין לנו אפשרות להשתפר, להתמקצע ולחדד את כישורי הכתיבה שלנו, בלי להתחיל להוציא הון. כן – מדריכי כתיבה והרהורים על כתיבה יש אינסוף (גם זה אחד מהם) – אבל אם אצליח לספק לכן חומר למחשבה, שלא לומר: כלים יעילים להעריך את עצמכן, אשרי.
אז איך אני יודעת שהכתיבה שלי טובה? בעיני, מענה מדויק לתשובה הזאת יתחלק לשתי רמות:
האם הכתיבה שלי טובה – ברמה הטכנית?
האם הכתיבה שלי טובה – מעניינת וסוחפת?
למרות שבסופו של דבר, שתי הרמות האלה קשורות זו לזו (שלא לומר: גם היכולת לייצר כתיבה מעניינת יכולה להיות פונקציה של מכניקה, ולכן יש היגיון בטענה לפיה כתיבה טובה טכנית היא גם כתיבה מעניינת וסוחפת), לא כל טקסט כתוב היטב הוא טקסט מעניין, ולא כל טקסט מעניין כתוב היטב. נתקלתי כבר באי-אלו טקסטים מגמגמים, זרועי שגיאות, עם הררי פסוקיות עודפות ותיאורים מיותרים – שעדיין מגוללים סיפור מרתק שקשה להניח מהיד. לעומת זאת, גם קראתי לא מעט כתבי-יד כתובים להפליא, משויפים ואלגנטיים שבהם כל מילה מונחת במקום, ועדיין הדמויות לא אמינות, האירועים לא סבירים ובעיקר – חוסר יכולת להעלות שאלות מעניינות לגבי ההמשך. במילים אחרות: אתם יכולים לכתוב נפלא, ועדיין לא יהיה לי אכפת מהסיפור או מהדמויות שלכם.
אז איך עושים את שני הדברים נכון? נתחיל מהשאלה הראשונה:
איך אדע שהכתיבה שלי טובה – ברמה הטכנית? (ומה אפשר לעשות כדי להפוך אותה לכזו)
כפי שוודאי שמתם לב, מוסכמות ביחס לכתיבה הן עניין מאוד נזיל. פעם, כתיבה בשפה דיבורית התקבלה בהרמת גבה. היום מקובל למדי לכתוב בשפת דיבור, והרמת גבה תעורר דווקא עברית מליצית נוכח ס. יזהר ודומיו. כך או כך, לא משנה איך בחרתם לכתוב את הסיפור, מאפיין אחד של כתיבה טובה הוא עקביות:
יצירה שכתובה היטב, תדבוק (בדרך כלל) בסגנון ומשלב לשוני אחידים לכל אורכה.
לקביעה הזאת יש שני יוצאי דופן חשיבות:
שפת הדיבור של הדמויות. גם אם הדמויות שלכן חיות בעולם שכולו מליצות וסלסולים, עליהן לדבר באופן שהולם את תקופתן, אופיין והמאפיינים הדמוגרפיים שלהן. במילים אחרות – כקוראת, אצפה מעולה מרוסיה שנכתב בשנות התשעים, לדבר בדיאלקט רוסי, ובטח בצורה שונה מחברתו הישראלית הצברית. באותו אופן אצפה מדמות שחיה ופועלת מחוץ לישראל, להתנזר מדיאלקט וסגנון שיסמנו אותה באופן אוטומטי כישראלית. באותו אופן יהיה לי מוזר מאוד לקרוא אביר צלבני בימי הביניים (גם אם הוא אביר שנולד בארץ הקודש), לדבר בסלנג יומיומי.
שינויים באופי הטקסט עצמו. אם, למשל, נוסף לטקסט חלק שמובא בפורמט של פתקים או מכתבים, אצפה משפת הכתיבה של המכתבים להלום את הדמויות שכותבות אותן. באותו אופן, יצירה שמסופרת כסדרת דו"חות אבל משלבת בתוכה גם כתיבה מנקודת המבט של הדמויות, תגרום לי להרים גבה אם תשתמש בסגנון אקדמי קליני כדי להעביר גם את נקודת המבט של הדמויות. גם מספר כל יודע, יכול להישמע אחרת מטקסט שמובא במבע ישיר עקיף (גוף שלישי שמשמש לתיאור ישיר של הרהורי ומחשבות הדמות).
בעיה נוספת שמאפיינת כתיבה גרועה היא עודף בתיאורים:
כשהייתי צעירה יותר, מצאתי את עצמי מסתבכת בבעיה הזאת לא מעט פעמים. רציתי, לדוגמה, לשלוח את הדמות שלי לשתות כוס מים. במקום לכתוב: יעל מזגה לעצמה כוס מים, הרגשתי שאני מוכרחה לתאר את כל שלבי התהליך שבהם היא קמה ממקומה, ניגשת למטבח, פותחת את הארון, שולפת כוס זכוכית, פותחת את הברז, מציבה תחתיו את הכוס, ממתינה שתתמלא, ואז סוגרת את הברז, מרימה את הכוס לפיה ו—שותה מים.
עוד דוגמה היא הנטייה לתאר לפרטי פרטים את הדמויות או את סביבת המחיה שלהן. כן, אני רוצה לדעת שהמתחם הסודי בו פועלת יחידת העילית אליה גויס גיבור הסיפור, נמצאת במיקום מרוחק, בלב המדבר. לעומת זאת, פחות מעניין אותי לדעת שהקומה הראשונה נפתחת במסדרון שמתפצל בסופו ומוביל, מצד אחד לחדרי החניכים, ומצד שני, לאזורי התעסוקה (כיתות, מכון כושר וכו'). החדרים מסודרים זה לצד זה וכל אחד בגודל 5X6 ויש בו שתי מיטות קומותיים – המיועדות כל אחת לשני חניכים, כל שכל חדר מיועד בעצם לארבעה חניכים. המקלחות והשירותים נמצאים בסוף המסדרון וכולם משמשים במשותף. יש ארבעה תאי שירותים סגורים, ועוד חמש משתנות, והמקלחות נמצאות במתחם נפרד, ואינן סגורות כך שכל אנשי היחידה צריכים להתקלח ביחד ובנויות כמלתחה אחת גדולה.
במילים אחרות: אני מבינה שכדי לכתוב את הסיפור, נדרשה הכותבת לדמיין לעצמה בפרוטרוט את כל הפרטים הקשורים אליו, אבל זה לא אומר שכל המידע הזה נחוץ גם לי. כלל האצבע שאני יכולה להציע בהקשר זה הוא לספק את כמות המידע הנחוצה כדי להבין את הסיטואציה: הגיבור הולך להתקלח אחרי יום ארוך של אימונים? "אריק התקלח בזריזות" – יספיק בהחלט. הגיבור וחברו הטוב מנהלים שיחת נפש במלתחות? כנראה שכדאי לציין שהמלתחה פתוחה והם יכולים להביט מדי פעם זה בזה תוך כדי שיחה.
כתיבה גרועה מבחינה טכנית היא גם (ואולי: קודם כל) כתיבה בשגיאות. פסיקים במקומות לא-נכונים. משפטים שאין להם נושא או נשוא. תחביר קלוקל והיבריש.
דימויים לא מותאמים – מכירים את החלק בפסיכומטרי שבו אתם מתבקשים לבחור אילו שתי מילים מפגינות יחס זהה לשתי המילים שבשאלה? (נניח: האם דגל לבן : כניעה = אבן נגף : הכשלה, מחיאות כף : שבח, משיכת כתף : תגובה, טביעת אצבע : זהות). כך עובדים גם דימויים. אם תדמו נסיעה חלקה ומשעממת על כביש, לקפיצה ממקפצה בבריכה, כנראה שלא אבין מה אתם רוצים מחיי. נכון, אולי אתם קופצים מיומנים ועליה למקפצה זהה מבחינתכם לכניסה לרכב, אבל כיוון שהיכולת שלנו לקרוא מבוסס על מאגר דימויים משותף, סביר להניח שדימוי אזוטרי מדי, יחודי מדי לתחום מסוים או באופן כללי, דימוי שלא כלול במאגר הדימויים הזה מכל סיבה שהיא, תתקבל בהרמת גבה.
את הדימוי הזה אפשר לשפר מעט על ידי מתן ההסבר לעיל. נניח: כשיורם נכנס להיונדאי שלו, הוא הרגיש כמו קופץ מנוסה שמתייצב על קצה המקפצה בידיעה שכל מה שהוא צריך לעשות הוא לעצום עיניים ולהתמסר לרצף הפעולות.
ועדיין – למה קופץ אולימפי (הרי קפיצה בתחרויות דורשת המון ריכוז ומתח?) למה קפיצה בכלל? (גבוה, מפחיד, אתגרי). בקיצור, כדאי שתחשבו על דימוי שהולם יותר את הסיטואציה.
לצד הטכני של כתיבה גרועה מצטרפת גם כתיבה שאיננה מלווה בתחקיר הולם. רוצות לכתוב על ספורטאי אולימפי (הבחורצ'יק מהסעיף הקודם). רוצים לכתוב על יחידת עילית בצבא ארה"ב? רוצים לכתוב רומן היסטורי שמתרחש בימי הביניים?
תעשו טובה לקוראת שלכם ובעיקר לעצמם, ושבו לעשות תחקיר. מישהו, אי שם בחוץ, קרוב לוודאי עוסק בנושא או לפחות מבין בו יותר מכם, ויזרק מהטקסט אם תתנו לצמיתים בימי הביניים לאכול תפוחי-אדמה.
(בהקשר זה יש לציין שכתיבה לא מתוחקרת כראוי יוצרת אנכרוניזמים – אבל על כך בחלק הבא: האם הכתיבה שלי טובה, מעניינת וסוחפת?)
לבסוף – שתי בעיות אחרונות וחשובות הן פשוט חזרתיות/גיוון יתר ושימוש לא מדויק בצירופים כבולים.
חזרתיות:
כשאותה מילה חוזרת פעם אחר פעם באותו משפט, או אפילו ישר במשפט הבא, במיוחד אם מדובר במילה יוצאת דופן ומושכת תשומת לב, יש בזה משהו מאוד רפטטיבי.
לחילופין, כשבמקום להשתמש דווקא במילה הנכונה, הכותבת מתעקשת לגוון ובכל פעם לדחוף מילה או ביטוי אחרים, גם זה מעיק.
כלל האצבע: המילה שבחרתם בה רלוונטית? היא מתארת את מה שאתם רוצים להגיד? תשתמשו בה. כנראה שהיא המילה הכי מתאימה. ולא – מאה חלופות למילה "אמר" לא יגרמו לטקסט שלכם להישמע טוב יותר.
שימוש לא מדויק בצירופים כבולים. צירופים כבולים כשמם כן הם: מילים שמשמשות ביחד. בית הספר. הסבת/גרימת עונג. ענידת טבעת. וכולי וכולי. לפעמים אין רע בפירוק צירוף כבול, במיוחד אם אתן רוצות לרדת במשלב הלשוני. ועדיין, כדאי לדעת שקשת דורכים ולא מותחים, כובע חובשים, גרביים גורבים וכן הלאה וכן הלאה.
לחלק הבא של המדריך – איך אדע שהכתיבה שלי טובה, מעניינת וסוחפת?
תגובה אחת