השוק מתחיל בתוכי

כתיבה, בטח בעברית, היא הרבה פעמים עיסוק קשה ולא מתגמל. אומנם, בעולמות הספר מקובל לומר שכתיבה היא התגמול של עצמה, אבל בזמן ששוק הספרים והרווחים ממנו מתחלקים בין הוצאות הספרים לרשתות, הכותבות (במיוחד העצמאיות) מתבקשות לממן באופן עצמאי את הוצאת ספריהן.

למה זה קורה, ומה בעצם גורם לאנשים שאינם עשירים בעצמם לשלם כמעט כל מחיר כדי לצאת לאור? כדי לענות על השאלות האלה, בואו נחזור רגע להתחלה, לשוק, לכלכלה ולמסגרת הכלכלית שנהוג לכנות "ניאוליברליזם". 

ניאוליברליזם? שו ניאוליברליזם?

ניאוליברליזם הוא מונח מורכב. חברה יקרה, שמשייכת את עצמה לבלוגוספירה הרציונלית ומזדהה כליברטריאנית, טוענת לא אחת ש"ניאוליברליזם" הוא בעצם שם גנאי גורף לכל התפיסות הכלכליות שלא באות לשמאל טוב בעין. ובזמן שמדובר בהגדרה אחת לגיטימית, ההגדרה אחת קצת יותר פשוטה שגם מספקת מסגרת התייחסות קונקרטית, מדברת על כינון שווקים בידי המדינה.[1]

למה הכוונה? אומנם, כלכלנים ניאוליברלים מכירים בהיותה של המדינה גוף שתלטני ולא יעיל, אבל את מעורבות המדינה נוכל להפחית ואפילו לרתום לטובתנו. כיצד? במקום לספק שירותים באופן ישיר, נשלם לגורם חיצוני כדי לספק את השירותים הללו. לפחות בתאוריה, ספק השירותים – גורם חיצוני שמעוניין לקצור רווחים – יעשה כמיטב יכולתו לתת את השירותים הטובים ביותר, והמדינה תוכל לשבת בצד ולכל היותר לפקח על מתן השירותים באמצעות רגולציה. 

ניאוליברליזם דומה, אם כן, לשליחי חב"ד: הוא מתנחל בלבבות.

החיים בעולם ניאוליברלי, שמעביר עוד ועוד מסגרות ועוד ועוד מקצועות לידי השוק, גורמים גם לאזרח הקטן להתחיל לדמיין את עצמו כחלק ממסגרת שוקית. לשון אחרת: גם אם המקצוע שבו בחרתי איננו מוסדר במסגרת שוקית לכתחילה, בנקודה מסוימת – כתוצאה מהעובדה שאני חיה בעולם ניאוליברלי שרק הולך ונהיה יותר תחרותי ויותר מופרט – גם אני, כאדם פרטי, אתחיל לארגן את חיי כאילו אני חלק מהשוק. 

אם תחשבו על כך, מדובר במהלך בלתי-נמנע. אם המדינה איננה מחויבת לפקח ישירות על המחירים והשירותים, אלא רק להעביר תקציב לשורת גורמים שיספקו אותם, אני כצרכנית חייבת לעמוד כל הזמן על המשמר כדי לוודא שאני מקבלת את השירות הטוב ביותר, במחיר הטוב ביותר. וכשאני עסוקה בדילוג בין חברות סלולר וספקי אינטרנט, אני אט-אט מפנימה את המחשבה על עצמי כסובייקט כלכלי. מי שההתנהלות שלו בעולם היא קודם כל התנהלות כלכלית. פייר בורדייה כינה את זה הומו-אקונומיקוס.

ואולם, למרות שעוד ועוד חלקים מעולמנו מועברים לידי כוחות השוק, שוק הספרים עדיין לא מתנהל במתכונת של שוק, או אולי מוטב לומר: חלקים מסוימים של השוק (עליהם תיכף נדבר) מסרבים להפנים שהם חלק משוק.

שוק הספרים

אם תעיפו מבט במפת הבעלויות של העין השביעית,[2] תוכלו להיווכח בדבר מעניין. אחת משתי רשתות הספרים העיקריות (והיחידות) בישראל, נמצאת בבעלותה של הוצאת ספרים. ערן זמורה, הבעלים של הוצאת כנרת זמורה, ועודד מודן, הבעלים של הוצאת מודן, הם גם הבעלים של צומת ספרים.[3]

אם כאן זה היה נגמר, דיינו. צומת וסטימצקי היו מתחרות ביניהן מי תציע ספרים זולים יותר, ושלום על ישראל. אבל עם נתח שוק של 85% משוק הספרים,[4] רשתות צומת וסטימצקי מהוות דואופול. כלומר, סוג של אוליגופול (מבנה שוק שבו ענף אחד נשלט על ידי מספר קטן של מוכרים) בו קיימים בשוק שני יצרנים בלבד. במקום להתחרות אחד בשני, הגופים שמחזיקים בדואופול צומת-סטימצקי מנצלים את העובדה שיש להם אינטרס אחד משותף (כסף), ומוכרים האחד את הספרים של השני.

מה על התחרות?

שרירה וקיימת – בין צומת לסטימצקי. ככלות הכל, כדי לעשות כסף עלינו ראשית כל למנוע ממנו להגיע לרשת המתחרה. לכן אנו עדות לעוד ועוד מבצעי 3 ו-4 במאה. המצב האבסורדי הזה מתאפשר כי ההפסד של ההוצאה, הוא בעצם הרווח של צומת ספרים או סטימצקי. כנרת-זמורה-מודן יכולה להרשות לעצמה לספוג את ההפסד, כי הכסף יגיע באמצעות מכירת ספרים בצומת. מצב העניינים הזה פחות מיטיב עם סטימצקי – לכן מדי פעם אנחנו שומעים שהוצאת מודן או כנרת מחליטות להתקומם נגד מונופול המחירים של הרשת[5]. המחאות האלה אינן שורדות לאורך זמן. ככלות הכל, כדי שמשהו ישתנה, צריכות גם סטימצקי וגם צומת להוזיל מחירים.

תשאלו בוודאי מה עושות הוצאות הספרים המסורתיות שאינן מחזיקות רשת חנויות ספרים בבעלות צולבת.

שאלה טובה.

ההוצאות האלה נאלצת לישר קו עם המחירים שמכתיבות להן צומת וסטימצקי ולקזז עלויות כדי שיוכלו להמשיך למכור את ספריהן במחירים תחרותיים. האם פירוש הדבר שעלינו להתחיל לדאוג להן? כנראה שלא. לידיעות ספרים יד ורגל בסטימצקי (שלא לומר: גיבוי מכל מערכת אתרי ידיעות אחרונות); מאחורי הוצאת שוקן מתייצב עיתון הארץ, ואף טייקון לא נאלץ חס וחלילה לקושש נדבות ברחוב.

מכאן עולה תמונת המצב הבאה: הצרכן, שהפנים את השוק ומודע להיותו הומו-אקונומיקוס, יסרב לרכוש ספר יקר כאשר ברור לו שיוכל לקנות את אותו ספר בדיוק במבצע של שלוש במאה. מאחורי הצרכן מתייצבות ההוצאות המסורתיות ורשתות הספרים, שמעודדות אותו "לחסוך" על ידי קניית שניים ושלושה ספרים ביחד. בתחתית הפירמידה נמצא האדם הממוצע מהישוב. אותה ריקי כהן מחדרה שבסך הכל רוצה להוציא את הספר שעל כתיבתו שקדה יומם וליל בכל דקה פנויה שהייתה לה בחמש השנים האחרונות.

ריקי (או יורם או חבצלת) בדרך כלל איננה עשירה מופלגת. את הכסף שלה היא מרוויחה בעבודה קשה, בשירות המדינה, באקדמיה או בהיי-טק, הפרטים פחות חשובים. גם היא מרגישה את יוקר המחיה, כי יקר. נורא יקר, ולא אחת יש לה 2-4 ילדים לפרנס, פנסיה לחשוב עליה, ומשכנתא לשלם לבנק. במקרה הפחות טוב היא מתפרנסת מקצבת ביטוח לאומי ובקושי סוגרת את החודש, אבל היי – גם היא רוצה להוציא ספר.

מה עושה מי שבכל זאת רוצה להוציא ספר?

כשריקי מגיעה לשלב בו היא מרגיש שספרה בשל לראות אור, עומדות בפניה אחת משתי אפשרויות:

• להוציא קרוב ל2,000 ₪ דמי לקטורה להוצאות המסורתיות, להמתין בין שלושה חודשים לחצי שנה, ואז כנראה לקבל דחייה.
• לפנות לחברת הפקה או הוצאת ספרים קטנה, שתבקש ממנה לממן את עלויות ספרה, ובתמורה: תפיק אותו (כלומר: תערוך, תגיה, תעצב, תדפיס ותפיץ לחנויות) בעלויות משתנות.

כך או כך, בין אם תוציא את ספרה דרך הוצאה מסורתית ובין אם תתפשר על הדרך הריסקית יותר, העלויות ברוב המקרים תהיינה דומות. גם הוצאות מסורתיות בימינו כמעט תמיד דורשות ומקבלות הון עתק מסופרים חדשים כדי להוציא את ספרם.

בהקשר זה חשוב להבין שהוצאת ספר היא לא עניין זול לאף אחד, וההוצאות וחברות ההפקה אינן גזלניות. הוצאת ספר יפה, מעניין, מזמין, נקי משגיאות, כזה שכיף לקחת ליד ולעיין בו, דורשת הרבה עבודה, מצד הרבה א.נשי מקצוע. כל נשות המקצוע האלה צריכות להתפרנס. גם הן, הרי, קונות במכולת, משלמות משכנתא, שולחות את ילדיהן לחוגים, וכן הלאה וכן הלאה.

מישהו צריך לשלם להן, ובעולם של היום, אלו לא תהיינה הוצאות הספרים. הוצאות הספרים נחלבות על ידי צומת וסטימצקי ואז חולבות בתורן את הכותבים שלהן כדי להצדיק את הוצאת הספרים מבחינה כלכלית. רק הביטו במודל התמלוגים שמציעות ההוצאות המסורתיות. 60% לחנות, מתוך מה שנשאר – שליש למפיץ (כלומר כ-14% ממחיר המכירה, לא הקטלוגי). חלוקה זו משאירה בידי ההוצאה 26% ממחיר בפועל, מתוכו נגזרים אחוזי התמלוגים. בממוצע מדובר בסביבות 12% לסופר.ת, כלומר משהו כמו 3% מהמחיר בפועל.[6]

לחיות כדי לכתוב

הוצאת ספר היום בישראל היא טרחה שכמעט ואין שכר בצידה עבור הסופרת. במקום לכתוב כדי להתפרנס כמו רוב הקולגות שלנו בחו"ל, אנחנו מתפרנסות כדי לכתוב. ישנן, כמובן, מעטות ויחידות סגולה, שבעזרת כישרון רב ומאמצי שיווק בלתי-נלאים יכולות להתפרנס מכתיבתן. גם הן, יש לציין, משלימות הכנסה לא-אחת מהרצאות, סדנאות, עריכת ריטריטים וכיוצא בזה. רובנו, לעומת זאת נשמח להסתפק בכיסוי הוצאות ההפקה ואולי-אולי-אולי כמה עשרות אלפי שקלים נוספים. רווח מסוים שכדי לזכות בו נצטרך לעבוד בשיווק – עבודה שנייה ולא מתומחרת, שבדרך כלל מסובך עד בלתי-אפשרי לתמחר.

לא בכדי אומרים לנו א.נשי המקצוע שוב ושוב להפסיק לחשוב על הוצאת ספר כעל השקעה כלכלית ולראות בה השקעה בעצמנו, במוניטין שלנו, בתחביב שאנחנו אוהבות. הם צודקים! מדוע, אם כן, אנחנו מסרבות להקשיב להם?

התשובה מורכבת. אנחנו לא מקשיבות גם בגלל שאנחנו לא רוצות, אבל גם בגלל ש – ואין דרך יפה לומר זאת – ההוצאות והמוציאים, מעדיפים לשמור את הקלפים קרוב לחזה, או לכל הפחות להתבטא בעמימות. מו"ל של הוצאת בוטיק יודה, אומנם, שההשקעה כנראה לא תחזיר את עצמה, אבל הוא גם יגיד שזו השקעה בעצמנו, שאין דבר כזה להוציא ספר מחופף, וספרות היא ערך שעומד בפני עצמו. הוא גם יאמר שהיום אין טעם להוציא ספר בלי לשווק אותו, ושכל אחד יכול וחייב לשווק.

אלו אמירות מובנות לחלוטין – מבחינת ההוצאות, העורכות ושאר א.נשי מקצועות הספר. אם לא יהיו כותבים שישווקו את ספריהן ויצדיקו את ההשקעה הכלכלית האדירה, גם ההוצאות עצמן לא תוכלנה להצדיק את תעריפי ההוצאה לאור. להוצאות ישנו אינטרס מובנה שנצליח. רק לא על חשבונן.

ספר – על חשבון מי?

מי יישא בסיכון הכלכלי הכרוך בהוצאת ספר? מי ישלם לעורך, למגיה, לבית הדפוס? התשובה, כמובן, היא אנחנו. כי זה הספר שלנו ואנחנו רוצות להוציא אותו לאור, ובצורה הטובה ביותר שאפשר. במילים אחרות, בניגוד להוצאות, לעורכות, למגיהות, למעמדות והמעצבות, אנחנו, הסופרות שנמצאות אי שם בתחתית הפירמידה הספרותית, מתבקשות להפסיק לחשוב על עצמנו כעל סובייקטים כלכליים, מי שבסופו של דבר חיות בשוק, מתפרנסות ממנו ומפרנסות אותו, ולאמץ מסגרת חשיבה שבה לשיקול הכלכלי אין משמעות, בטח לא ביחס לשיקול האתי – קדושת המילה הכתובה.

השוק במתכונתו הנוכחית נשען על מיתוס לפיו ספר הוא תמיד גולת הכותרת של שנות עבודה סיזיפיות. בתור שכזה, אנחנו מוכרחות להשתעבד להוצאתו מכל בחינה אפשרית, כולל שעבוד חשבון הבנק שלנו, חשבון הפייסבוק שלנו, ועצם הסובייקט שאנחנו. מדוע? מאותה סיבה בגללה אנחנו מתפרנסות כדי לכתוב ולא להיפך. התשוקה להיקרא משכיחה כל שיקול רציונלי ומכפיפה גם את מי שאיננה מעוניינת או חפצה בכך להיגיון השוק. אותו היגיון אשר, באופן פרדוקסלי, איננו חל על הכתיבה או הקריאה, כי אם על ההיקראות בלבד. 

---

שאלה אותי כותבת למה בעצם להוציא ספר אם אני לא מוכנה להשקיע בו את כל כולי. למה להוציא ספר אם אני במילא מוכנה להתפשר, לוותר על עריכה ספרותית מעמיקה ובאופן כללי, להשלים עם העובדה שהספר שיצא תחת ידיי לא יהיה המוצר הטוב ביותר שאפשר לקנות בכסף וזיעת-אפיים גם יחד.

הבעיה העיקרית (או, בתכלס, אחת ממיליון ואחת הבעיות) שמייצר הניאוליברליזם ועליה דיברתי מוקדם יותר, היא הצורך להתכונן כסובייקט ניאוליברלי. כלומר, לא מספיק שכדי להתקיים עלינו להסכים לביצוע שלל עבודות מפגירות בשכר רעב, הרי שאם ברצוננו למצוא עבודה לכתחילה, עלינו להתכוונן לפי פורמט מכירתי. להסכין לכך שבסופו של יום, אם אנחנו רוצות עבודה, עלינו להתנסח, להתארגן ולשווק את עצמנו כמוצרים. כך לדוגמה, לא כדאי שאכתוב פוסט ארוך ומנדנד שחופר לאנשים על אופי השירות שאני מנסה להציע: מוטב להניח שהקורא ניחן בטווח-קשב של יתוש, לבחור ניסוח קצר ומדויק, להוסיף בולטים ולקנח בעיצוב מושקע. כדי למשוך את העין.

זאת ועוד – מי שזוכרת את השיח העדכני למדי סביב פייסבוק והאלגוריתם שלה,[7] תזכור שפיד הפייסבוק, במודע ובמתכוון, מתעדף פוסטים שמעוררים רגשות שליליים. כדי לעורר רגשות שליליים, עלינו לחוות רגשות שליליים. וכדי לגייס אמפתיה מצד הקוראות שלנו עלינו להפוך את רגשותינו למושאי הפוסטים שלנו.

המצב הזה מחמיר כשמביאות בחשבון שלייקים מגלמים, בעצם, הון חברתי. היכולת שלנו להרוויח לייקים תלויה ביכולת שלנו לעניין את הקוראות שלנו, אבל גם בהון ההתחלתי עמו הגענו לפייסבוק. קיומו של מעגל מכרים. השתייכות למילייה מסוים. אפילו בחירה לכאורה רנדומלית במקצוע המציב אותנו בלב העניין והעשיה של הרבה אנשים. כל אלה דברים המצויים במידה רבה מחוץ לשליטתנו (או מוטב לומר: תכונות ונסיבות שכולנו נשמח להתברך בהן).

חיים בכלכלת הלייקים

בקפיטליזם כמו בקפיטליזם, קשב הוא הון ולייק הוא מטבע. וברגע שיש יותר מדי ממנו מתחוללת אינפלציה. יותר מדי קשב ליותר מדי אנשים פירושו שמעט הקשב שזכינו לו בדי עמל מתמסמס.

מכל הסיבות הללו, התנאי המקדים להשתתפות בכלכלת הלייקים;[8] התנאי המקדים להשתתפות ערנית בשיח (בפייסבוק, בטוויטר, באינסטגרם, יו-טיוב או בטיקטוק) הוא כינון עצמי שאפשר להזדהות איתו. עצמי סובלת, כואבת, בוכה, שמחה, עצמי שחיה באקסטרים. אם לא בפועל, לפחות עבור מי שקוראות אותה.

מה אנחנו למדים מכל הנ"ל על כתיבת ושיווק ספרים? המסקנה ברורה: כדי לשווק את הספר שלי, כדי להרשות לעצמי להעמיד את קדושת המילה הכתובה מעל כל דבר אחר, אני מחויבת לכונן עצמי סחיר, שאפשר לשווק ברשתות החברתיות. עלי להתפשר על מי ומה שאני.

האם אני רוצה בכך? האם זה משתלם לי בכלל? לטעמי התשובה היא לא. ברמה הכלכלית, ובטח ברמה הבינאישית. מה שמחזיר אותי להומו אקונומיקוס, והתמודדותו בתוך שוק הספרים:

חלק מהיכולת להתפרנס מספרות (או לפחות לא להפסיד ממנה), הוא תולדה של מבנה השוק. בארה"ב למשל ישנה תחרות אמיתית בין הוצאות הספרים, והשוק עצמו עצום ויכול להכיל ולפרנס מגוון עצום של כותבים וז'אנרים.

החלק השני מתאפשר כתוצאה מדה-מיסטיפיקציה של עולם הספרות. התובנה שכתיבה = זמן = כסף, וכיוון שאנחנו חיות בעולם ניאוליברלי שבו כל תחום הוא שוק, גם שוק הספרים הוא שוק.

בשוק יש תחרות. בשוק יש השוואת מחירים. ובעיקר – בשוק יש חישוב קר וענייני של רווח והפסד.

בעולם שלפני עשרים שנה ניזון שוק הספרים מהוצאות מסורתיות. הן אלו ששילמו לכותבים, אבל גם לכל מי שתפקידו ללטש את הספר. הן עשו את זה מפני שההוצאה החזירה את עצמה. היום, בטח ובטח בשווקים קטנים כמו ישראל, הוצאת ספר היא הרבה פחות משתלמת. אינספור ספרים יוצאים לאור בכל שנה, ההיצע עולה על הביקוש ולפיכך גם היכולת להחזיר את ההשקעה בספר, שלא לומר לייצר רווח, הולכת ומתמוססת. הפתרון: השתת עלויות ההוצאה על מי שנחושים בדעתם לפרסם בכל מחיר. היינו: הסופרים.

המחבר מת (ולקח את הסופרת ביחד אתו)

אז מה השורה התחתונה? לצערי, אין לי אלא לומר כי סופרת המעוניינת להוציא את ספרה יכולה ולגיטימי שתתפשר על המון דברים, בין השאר כפונקציה של מטרת הפרסום (אבל לא רק). נוכל להתפשר על כריכה ולהוציא ספר במחברת ספירלה. בהרבה מקרים נוכל להתפשר על עריכה לשונית ולמצוא חברה שממש ספצית בלשון, או – אם העריכה הספרותית טובה מספיק – להשלים עם המחשבה שפה ושם תיפולנה שגיאות דקדוק ותחביר ביצירה שלנו. אפשר להתפשר על הגהה מקצועית, למצוא חברים שיעזרו בניפוי טעויות, לקרוא את הטקסט חמש פעמים, או פשוט להשלים עם המחשבה שפה ושם תהיינה תקלדות.

השאלה האמיתית, אם לסכם, היא מדוע אנחנו מוציאים ספר לכתחילה? מדוע, מרגע שבחרנו לעשות זאת, איננו מתייחסות למיזם שלפנינו כאל מאמץ שצריך להיות קוסט-אפקטיבי ובעיקר – מה ניתן לעשות כדי למקסם ההצלחה שלנו מבלי להתפשר על עצמנו ועל המרחב הפנימי שלנו.

ראשיתה של תשובה אמיתית תצביע על הרצון להיקרא וכל האמצעים שאמורים, לתפיסתנו, לעזור לנו להיקרא יותר. לשם כך עלינו לשקול את האפשרות כי תפוצה רחבה איננה תלויה, בהכרח, בערכי הפקה גבוהים, אלא בעיקר ביצירת טכנולוגיות שתפקידן לסייע לקוראים להגיע בדיוק לכותרים שמעניינים אותם.

נקודת אור

האם זה סוף הסיפור? האם מעתה ואילך נידונו להשאיר את יצירותינו במגירה ולא להיקרא עוד לעולם? לא בהכרח.

לפני שלושה עשורים לא ניתן היה למצוא פאנפיקים (ספרות מעריצים) בישראל. למעשה, לפני שלושה עשורים לא ידעתי שניתן בכלל לכתוב יצירות המבוססות על יצירות אחרות. למדתי על כך כשהתחברתי לאינטרנט וגלשתי במקרה לפורום פאנפיקים בתפוז ז"ל. משם השמיים היו הגבול. ברגע שלמדתי היכן למצוא פאנפיקים וכיצד לסנן את ים היצירות באנגלית, יכולתי להתחיל לקרוא כאוות נפשי. זה המצב גם ביחס לM/M (רומן רומנטי גאה) – גם הוא ז'אנר שאני אוהבת. נכון, גם לפני העשור וחצי האחרונים התפרסמו רומנים רומנטיים גאים, אבל מעטים ידעו על קיומם וידעו כיצד לאתר אותם. כניסתה של אמאזון לחיינו הפכה את ההגעה בדיוק לספרים שרלוונטיים לי  לעניין אפשרי. 

לכן, בטרם נוציא ספר, שלא לומר: בטרם נכריז שהדרך היחידה לפרסם היא תוך השתעבדות טוטלית לפרסום, אני מציעה לכולנו לחשוב פעם ופעמיים: האם באמת נדמה לנו שעלינו להיות עניות או אפילו רק להתפשר על איכות החיים שלנו כדי שא.נשים אחרים יוכלו לקרוא את מה שכתבנו, ועוד ברמת הגימור הגבוהה ביותר האפשרית? או שמא רצוי וכדאי להתחיל לשאול את השאלות הנכונות ביחס לפרסום, במקום לטעון עוד ועוד טענות אד-הוק שתכליתן להמשיך להנחות אותנו לפעול כקהל שבוי הנושא על כתפיו את שוק הספרים הישראלי.

לפוסט הבא בנושא: למה בכל זאת להשקיע באומנות, ולמה לא?

---

[1] ד' לשם (2016), מסגור הכלכלה הניאו-קלאסית על ידי הכלכלה הפוליטית הניאוליברלית: התפקיד של מילטון פרידמן. Academia.edu.

[2] מפת הבעלויות בתקשורת הישראלית, העין השביעית. https://www.the7eye.org.il/50534

[3] לצד יורם רוז ואבי שומר

[4] ר' אידלמן (2021), גם בלי "4 ב–100", רשתות הספרים ממשיכות להרוויח על גבם של המו"לים. דה מרקר.

[5] ה' קנה (2022), מודן ביקשה חצי מההכנסות – סטימצקי הסירה את ספרי ההוצאה מהמדפים, דה מרקר.

[6] ותודה למעין רוגל על הפילוח המדויק.

[7] למשל: סוכנויות ידיעות (2021), תחקיר חדש חשף: האם מנכ"ל פייסבוק עודד שיח שנאה עבור כניסות? מעריב.

[8] C. Gerlitz, A. Helmond (2013), The like economy: Social buttons and the data-intensive web, New Media & Society, Volume: 15, issue: 8, page(s): 1348-1365. https://doi.org/10.1177/1461444812472322